Tag Archives: יומן מסע

יאנה שומרת את התקליטים של מייקל במדף הכי בהיר בחדר. בשבתות שהשמש צובעת את השמיים באדום והאור זוהר עליהם כמו גביע, היא שרה לי Bad מבעד לווילונות האמבטיה. היא מלמדת אותי את הליכת הירח, ואני מלמד אותה להתנשק צרפתית. בין ערימה מצטברת של אוזניות ודיוקני קאנבס חצי גמורים היא שומרת גלובוס קטן עם 52 מדינות […]

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת". ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל אני ומייקל […]

מכאן, אתה ממשיך לבד.הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהנום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על […]

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת. רעיונות, מרקוס אורליוס עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל […]

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העצמאות. אני אוהב איך שקולה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרכנו: גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביבה בדוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מציעה להן כוס חלב עם קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי […]

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד? אני לא יודע למה זה מפריע לי. אני לא יודע למה המוח שלי חושב עליך בכל פעם ששיר רומנטי עולה ברדיו. […]

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך חזרה. השם שלה חרוט על השולחן שלי ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי-צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו כל […]

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה שבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה, כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא. אני מצטער. "בסדר," היא […]

אני מתייצב מתחת לחלון שלך בחצות. אני עומד שם כמה דקות כאילו אני מחכה למשהו. אני שואף. אני נושף. אני עדיין מאוהב; עדיין תוהה אם תוכלי לסלוח לי, ואם יהיה לי מספיק אוויר לדפוק בדלת ולדקלם משהו שעבד בטלוויזיה לפני שתסגרי אותה בפני, ואם התשובה תהיה "לא" אז אשאיר מכתב או אקדיש לך ספר שהסוף […]

אני עולה סחוט על האוטובוס בדרך הביתה. זוג בחורות מפטפטות על כך שחורף היא העונה הטובה ביותר אבל אני לא שופט אותן. כולנו טועים לפעמים. אישית, אני מת על האביב ולא בגלל הפריחה או החופש, אלא בגלל שבכל פעם שאני שומע את המילה הזאת, אביב, אני תמיד חושב על פסח. ניקיון. דף חדש. אני מביט […]

תהיי טיפשה. תצאי לים בחולצה לבנה ולב טהור. תשמעי את השיר ששמעת במשך כל הקיץ האחרון ותשירי את מילותיו לאנשים שצריכים לשמוע. תשאפי. תנשמי. תמלאי את הריאות במלח שינקה כל רעל. תשכבי על החוף עד שהשמיים ירקמו עם הרגשות שלך והשמש תשאיר אותך לחלום. את רואה את זה? רגע שתרד מתחת לאופק ותעלה עבור 4 […]

מצאתי עבודה בתיאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אולי באשמת ההתחממות הגלובלית). כך או כך, אני לא מתלונן. העבודה עצמה דורשת מעט מאוד מאמץ; התיאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל […]

אני רואה את הפנים שלך על כריכת הספר שהשארת לי לקרוא. קראתי. רציתי להתקשר אליך ולומר תודה, אבל האמת היא שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אולי אני מחכה להזדמנות – לאיזו כוס בירה יותר מדי וטעות שאתחרט עליה בבוקר, ודרך אגב, מה איתך? תני לי חצי לילה ודף חדש, ואני מבטיח לרשום לך סיפור שבסוף בו […]

החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך. לא ידוע סבא נפטר ביום שני, ה-13 למרץ, 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום, אני זוכר […]

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, […]

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, […]

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-10:30 וארוחת צהריים ב-11:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של […]

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה […]

אני ופאוקר מקשיבים ל-Predator במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו […]

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, […]

קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא […]

שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו אמיץ לב. גיבורים. למען האמת, אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת עוד מהדהדת בראשי כתקליט שבור – גיבורים – הם אומרים בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. גיבורים. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, אפילו היום, יש את הרגע […]

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי. ד"ר […]

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על יאנה. היד שלה בשלי והרגל […]

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את הסיפור שלי ושל יאנה, ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי הראוי לתיאור רגשות. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר, ומה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום […]