עשרים ואחת (בתהליך)

במונטה קרלו, אפשר לשמוע את המאווררים בתקרת הקזינו. הבצל נחתך במטבח. בתי הימורים לא מכילים חלונות או שעונים כדי לכלוא את אנשיהם בארץ חלומות משלהם – מקום שבו המטבע המקומי הוא ז'יטונים וההבדל בין עושר לעוני תלוי בעוד משיכה קטנה בידית… עד שהשכל לא עומד בפיתוי. עד שבין הקירות הללו נותרת רק התחושה.

"זה מספיק," אומר רובטרס ונח את ידו על השולחן. שאיפה, נשיפה, עננת עשן הטבק שמתנשאת בין עיניו הבהירות ליריבו האוקראיני. מבטם צלוב. רק שלוש שעות קודם לכן, הם נלחמו במלחמת הצעות טלפוניות על ציור שמן שהחל ב-10 מיליון אירו. לאחר זגזוג חסר מנוחה בין השניים והטחת פטיש אחרונה, מנהל המכירה הפומבית הכריז על רוברטס כמנצח עם המחיר הזוכה: 25 מיליון אירו. כעת, שניהם פורקים את המתח. מצוידים בסיגר שוויצרי לצד וויסקי סקוטי שלעולם לא רואה התחתית, הם עושים את מה שהעשירים עושים טוב יותר מכולם: להמר. כעת, אני מביט באצבעותיהם מלטפות את הז'יטונים כזוג בוקרים שמוכנים לשלוף את אקדחם כשהאחר ימצמצץ. קבוצת אנשים מתקווצת סביב שולחנם כניצבים בציור רנסנס. תחת הזווית הנכונה של האור כולם מופיעים כחומה מאוחה אחת של חליפות טוקסידו, שמלות צאוורון, וזיעה. הם רק פצצה מתקתקת; רק הר געש על סף התפרצות.

"אול-אין," מכריז רוברטס ודוחף מגדל אדום לקופת השולחן. מצחו של האוקראיני מתכווץ, הר הגעש נאנח בכבדות, ופתאום, זה פוגע בי.

זיכרון I

במשך כל חיי ליבי השתוקק לדבר שאיני יכול לנקוב בשמו; מתגעגע לרגעים שספק אם התרחשו מעולם.
לא הכרתי אף אדם כשירדתי מהמטוס. הייתי בן 21. התעוררתי בפרינסטון מוטור אין והשמיים עלו באש. יָעֵן הוגש לארוחת הבוקר. סירבתי. יצאתי החוצה עם עם מעיל משבצות ואקדח, וההמון סובב את פניו ממני. בשערי חוף וניס, עורבים ביתרו את גופתו של קשיש שנפטר מהיפותרמיה. אדם כיסה את דיוקנו במשיחות מכחול לבנות. "יש לך צבע?" הוא שאל. הנהנתי. למדתי על אנשים כמוהו במוסד לחולי נפש.

שלוש

התחברתי עם רוברטס כפי שהתחברתי לכל דבר אחר בברוקלין: דרך הבחורות שאהבתי. בין אם הן הגיחו בחיי כהבזק סופרנובה אדיר בליל קיץ, או שריפאו בכפפות משי את הפצעים פתוחים בליבי, כולן היו עבורי אימהות; כולן יעידו שבלעדיהן הייתי כמו כלב במרוצה במעגלים – ספק אם במרדף וספק אם במנוס – עד שלבסוף, עם הלשן בחוץ, היה פוגש את עצמו בקו הזינוק.

רוברטס קלט זאת מיד. אחרי הכל, באיזשהו מובן, אפשר לומר שהוא קבע את חוקי המשחק. כשנפגשנו בתחילת שנות ה-2000 הוא עמד בראשה של אימפריית הפרסום הגדולה ביותר במנהטן: משווק גבריות בז'קט עור, תשוקה בגרביונים ואומץ לב באדום-בורדו. מה שאנחנו קוראים לו 'יוקרה' הומצא בידי אנשים כמוהו כדי למכור 6 קולקציות בשנה.
"התחושה היא הכל," הוא אמר לראשונה כשנפגשנו. 8 שנים עברו ואני עדיין זוכר את ידיו החמות. הסיגריה בפיו. המשמעות הכפולה בדבריו. לוריס מתבדח שאנשים כמוהו למדו שכסף נועד לבזבוז בטרם למדו ללכת, והלילה, כשאישה אדומת-שיער לוחשת באוזנו של רוברטס את מה שכל גבר בקזינו היה משתוקק לשמוע, נראה שאנשים ידברו לנצח.

עדיין, אינספור אנשים היו עומדים בתור להתחלף עימו, ועדיין – על פניו – קשה להסיק האם דבר מזה עושה אותו מאושר: אני מביט בגבו נח על מושב הכיסא, בידיו פרוסות על המשענת, בעיניו נעוצות ביריבו כיגואר שמביט בארוחתו הבאה. הוא שואף. הוא נושף. הוא מחכה. האישה בחליפה הופכת את הריבר.
החדר דומם.
בינתיים, מטבע נדחף למכונת המזל במורד המסדרון. הידית נמשכה. אדם מזדקף בכיסאו. תחת שרוולי חליפת הצמר של רובטרס עוד ניתן לשמוע את המחוגים בשעונו מתקתקים לקצב שעון החוף המזרחי; הגאלפסטרים עומד חם בקוט ד'אזור. אלוהים, באמת יש עולם שם בחוץ.
בינתיים, תחת מאווררי תקרת הקזינו, מצחו של האוקראיני מתמלא בזיעה כחשוד בחדר חקירות; רגליו רועדות, עיניו חוטאות הצידה. בשביל הבחור המסכן מדובר בהימור על כל הקופה, ולמען האמת, אני לא מצליח להבין למה: הרי זה בלוף. חסר טעם. רוברטס, ככל הנראה, עדיין חי 7 שעות קדימה.
"שבע תלתן," קוראת האישה, ולפתע, הר הרעש מתפרץ: קריאת ניצחון מרעידות את קירות החדר, הידיים עפות באוויר, ותענוגות שלא ניתן להגות את שמן זולגות לכל עבר. אף אטום בחדר לא נשאר במקומו. ערמת מגדלי ז'יטונים אדומים נדחפים לידיו של רובטרס, והוא… שָׁם. זוקף את גבו. עוצם את עיניו. מעלה את סנטרו, מקרב את הסיגריה בין אצבעותיו לעבר שפתיו, ונושק.
שיעול. זוג נקישות בשולחן ומבט אחד לעברי.
"15 דקות," אני עונה חזרה.

ארבע עשרה

"ומה לגבי מראות?" אני אומר. "שאלת את עצמך פעם למה הן אינן נחשבות כחפץ דתי? לדעתי, המראות האלה הן דבר שטני. זה צריך להיות חטא לחזות בדמותך בכזאת קלות. זה פשוט מדי. נפוץ מדי. אני מאמין שהטבע עשה לאדם חסד כשמנע ממנו לחזות ולהתבונן אל תוך עיניו. אולי כך לא החזיק מעצמו יותר מדי; אולי רק בשעה שהיה מתכופף, משתופף, ומתבונן בעומק מי האגם המטושטשים, היה מסוגל לחזות בהשתקפותו. אולי כך הכיל את גדולתה של אלוהות."
"סט איסי, סיר, " אומר פקיד הקבלה. 32 מתנוסס על צג המעלית מעלינו. 4:04 על השעון. אני מטה את ראשי מעלה ומטה, באופן שאנשים כמוהו נוטים לפרש כתודה, לוחץ את ידיו ודוחק שטר סמוק בין אצבעותיו. אני לא מתכוון לחפש איך אומרים "מעולם לא נפגשנו" בצרפתית. אני סוטר לעצמי פעמיים ולוקח נשימה אחת עמוקה. שאיפה. הדלת בקצה המסדרון מזמינה אותי לפרוץ לצד השני, צעקותיהן המכניות של הסקסופון והאורגן החשמלי מרקדות בין הקירות ואלוהים… נשמתי רוקדת מבעד לחזה. נשיפה. סטירה. אני עוצם את עיני ומקשיב; סופג את כל היקום יחידיו מתפוצץ שוב ושוב בליבי: עכשיו. עכשיו. עכשיו.
אומנם טרם מצאתי אם אלוהים אכן נמצא בכל מקום בעולם, אבל דבר אחד אני יודע: מעבר לדלת הסוויטה הנשיאותית במונטה קרלו שוכן משכנו את השטן.

שמונה עשרה / תשע

זוג בחורות שחומות מובילות את ידיי על גופן. עורן חם, רגליהן רכות ועורן חלק, ואומנם אני לא רואה דבר, אך יש לי מספיק סיבות להאמין שהן חתיכת תחת משובח. כאן, בין אותם 180 מט"רים שרוברטס משכיר מדי קיץ, כל פיסת אנושיות נותרת מחוץ לדלת: האהבה מתחלפת בתאווה, הביישנות בקשר עין רציף, הנימוסים ברגליים למעלה, אצבעות חקרניות ולשונות ללא מעצורים. אנחנו לא כאן כדי לדפוק חשבון. אנחנו חיים בין חדרי השינה לכל משטח שאפשר לשים עליו את הרגל, בין צלילי ניפוץ הכּוֹסִית לקול רפלקס ההקאה, תחתוני תחרה על הרצפה, קריסטלים שנבלעים כמסטיקי מנטה ופסים שהרווחו ביושר על שולחן הזכוכית. 2. 4. 8. 16. 32. אלוהים, למה אני תמיד נתקע על 32? למה לצרפתיות האלה יש שפתיים כה מתוקות? למה הן לוחשות באוזניי דברים שנשמעים כמו שאלה והמוח שלי משוכנע שהתשובה היא תמיד אנחה חיובית?

זיכרון II

"למה שזה יהיה אחרת?" היא אומרת. "הרי זיכרון הוא לא דבר לינארי. אנחנו לא זוכרים ימים, אנחנו זוכרים רגעים. תחשוב על זה רגע – מה אתה זוכר כשהיית ילד?"
"כשהייתי ילד?"
"עצום עיניים," היא לוחשת. "מה אתה זוכר?"
אני עוצם; השמש שורפת את פניי. זרעי קיץ נישאים ברוח. זוג אצבעותיה יורדות לאורך פניי, מאטה בזקני, ולבסוף נעצרת בשפתיי. נשיקה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שביקרתי בפסארי. המחנה שבניתי עם בצלאל בחופש הגדול. הנשיקה הראשונה עם נועה. הפעם השנייה שנולדתי. למען האמת, אני לא זוכר הרבה. הזיכרון מופיע כסוג של סרט צילום שהפילם בו נחשף לאור; צבעיו כבר דהויים והתמונה גם לא בפוקוס. כסוג של מראה שהאדים הצטברו על הזכוכית. איים בודדים באוקיינוס של שכחה, ובו אני חותר כסירה כגד הזרם – אחורה. מנווט חזרה לעבר.

אני פוקח את עיניי עכשיו. אני חייב לזכור: את השמש השמנה נושקת לאופק. שדה השיבולים נבצע בזהב הבוהק ביותר. דרך העפר המפותלת, הרוח החרישית מערבה, הציפורים כנקודות לבנות על רקע כחול-ארגמן. מקל, אבן, הר, יין לבן. פרח אדום. עננים שעוברים יבשות, אור שעובר עולמות, רגליים יחפות, מחשבות אסורות, אהבה – שוב ושוב ושוב – מילים שזורמות לתוך דיו על נייר, משפטים שיאנה משלימה בשבילי. בשורה באוויר, הצמדה על הדשא. נשיקה. שאיפה. נשיפה. אושר.
ה-23 לאוגוסט.
יאנה.
יאנה.
יאנה.

מינוס עשר

"אוולין," היא לוחשת באוזנו. "קוראים לי אוולין, זוכר?"
"אוולין," הוא ממלמל חזרה. ספק אם המילה מצאה את דרכה על לשפתיו או נשארה להדהד בין קירות חדר הבקרה ראשו. אוולין: הוא מנסה למצוא אסוציאציה לשם אך אף תשובה אינה מתקבלת. להפך, הוא רק מעלה אינספור סימני שאלה. הוא? מי זה הוא?
הוא שוכב על המיטה במרכז החדר, על גבו, על התקרה. על השעון בקצה החדר המחוגים עדיין מצביעים על שמונה עשרה, אבל זה בסדר, אומר האדון. כולנו טועים לפעמים.

אוולין: "הנה זה עולה," היא לוחשת. "חמש."
האדון עוצם את עיניו והעולם מתמוסס. כעת, הסכר האחרון נשבר: גלי אושר חמים מציפים את גופו עד שחדר הבקרה הראשי עולה על גדותיו, על פניו, דמעה קרה זולגת. עשרים שנה של זכרונות מתנזקים לפוטומונטז' שנע כפריים אחר פריים מול עיניים שהאדון מרכז את מיטב מאמציו כדי לפקוח. הוא נכשל.
"ארבע."
הוא שואף, בית החזה בגופו עולה, ויורד… הוא כאן. לפחות זה נראה שהוא כאן – אך אולי כאן הוא רק צל באפלה, עוד אסיר בהיכל התעתועים של הנפש; הוא דופק על הדלת מבפנים אף על פי שהדלת פתוחה לרווחה. הוא כלוא בחלום, בהגדרה שהמציא כדי לתאר את מה שנגב מכוחותיו להבין: שפיות, נצחיות, קיום, או אולי אי-קיום? הוא שולח את ידו כדי לוודא, אך התשובה היא רק תחילתה של חידה אחרת: האם בכוחותיו לדעת את ההבדל? האם יכול הדג להבחין במים אם מעולם לא חווה את האוויר? האם יכולות שיניו לנשוך את עצמן?
"שלוש."
האם יכולה האש לשרוף את עצמה?
"שתיים."
האם יוכל האדון להגדיר את עצמו?
"אחת."
האם לבסוף, בעמידתו מול המראה, יוכלו עיניו להפריד אמת מהשתקפות?

אפס

שמו של רוברטס מודפס על כריכת המגזין.
זרוק איפשהו בין איפשהו בין מצית זיפו כסוף לסט כלי שולחן ממומבאי; איפשהו בין שנדלדיר דו-קומתי לרצפת קרמיקה חלקה; איפשהו בין 32 הקומות הללו, ניראה שהעולם נחצה לשניים: בין האנשים שמבזבזים את מירב זמנם בניסיון להרוויח טיפה כסף, לבין האנשים שמבזבזים את מירב כספם בניסיון להרוויח רק עוד טיפה זמן.

"תודה בכך," הוא אומר ורגלו סוחטת את הגז. "אתה לא כמוהם. אומנם אתה עשוי להלביש את עצמך כאחד מחברי המועדון, לצפות באותם תוכניות טלוויזיה חסרות דעת ולאכול את אותו המזון המהיר – אבל ככל שאתה מנסה להשתלב יותר אתה רק מרגיש יותר כמו צופה מהצד.
תבחר עבודה, תבחר משפחה, תבחר קריירה… תבחר בין להרקב ברכבת או ב-45 דקות בפקקים, בין 30 מותגי משקפי שמש שבראשן רק חברה אחת. אתה יודע שהזמן שלך כאן מוקצב," הוא אומר והאדמה רועדת תחתינו. "אז למה אתה חי את חייו של אדם אחר?"

המשך יבוא