גיהנום / 21 שאלות

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבֶּט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד?

אני לא יודע למה זה מפריע לי. לא יודע למה המוח שלי חושב עלייך בכל פעם ששיר רומנטי מתנגן ברדיו. לא יודע למה אני אוהב לדמיין את עצמי כשמישהו שתוכלי להתגעגע אליו… גם אחרי כל כך הרבה זמן. מה לא בסדר איתי? בכל נובי גוד אני תוהה אם תהיי שיכורה מספיק כדי להודות שאת עדיין חושבת עליי. מה זה אומר עלייך שאת לא מתקשרת? מה זה אומר עליי שאני צריך את השיחה הזאת?

בכל פעם שאני לוקח את הרכבת יש בי חלק שמקווה לראות אותך על הפלטפורמה או על הפסים, רק כדי לתת לי רמז שקשה לך. הגראפיטי שלך עדיין מרוסס שם. ״כשאישה בהריון שוחה היא נעשת צוללת אנושית.״ לפעמים אני מסתכל על זה והצחוק שלך קופץ בעיני הדמיון; כמו איזו תמונה שנדחפה בין הפריימים. מתי תפסיקי לחיות שם?

ד"ר ווסט אומר שהזמן מרפא את הזיכרון, אבל נדמה שהוא לא מרפא את הרגש. לא. הרגש הופך לנוסטלגיה, מלנכוליה, חוף מבטחים. סוג של בית ילדות שהפך להיות חלק מאיתנו — ומי אנחנו בלעדיו?

אולי ביום מן הימים אני אגדל מכל זה: כשאראה אותך בסבידור והגרון שלי ימצא מספיק אוויר לצעוק לך "שלום!". אעשה פרצוף בוגר ואגיד שאני מאחל לך את הטוב ביותר – שתהיה לך שנה של מסיבות, גלריה שמלאה בבחורים שהתנשקת איתם, וזהירות על הפלטפורמה.
אני מאחל לך את הטוב ביותר, יפה שלי, אפילו שאני קצת מתגעגע לראות את השם שלך על המסך.