fbpx

גיהנום (21 שאלות)

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד?

אני לא יודע למה זה מפריע לי. אני לא יודע למה המוח שלי חושב עליך בכל פעם ששיר רומנטי עולה ברדיו. לא יודע למה אני אוהב לדמיין את עצמי כשמישהו שתוכלי להתגעגע אליו גם אחרי כל כך הרבה זמן. מה לא בסדר איתי? בכל נובי גוד אני תוהה אם תהיי שיכורה מספיק להודות שאת חושבת עליי. מה זה אומר עליך שאת לא מתקשרת? מה זה אומר עליי שאני צריך את השיחה הזאת?

בכל בוקר שאני עובר ליד הרכבת, אני תוהה אם אני אראה אותך על הפלטפורמה, או הפסים, רק כדי לתת לי רמז שאת מתגעגעת. השם שלך מופיע על "לוח הכבוד" בפלאפל של סבידור כמו שהוא הופיע בשנה שעברה. לפעמים אני מסתכל עליו והצחוק שלך קופץ בדמיון כמו תמונה שנדחפה בין הפריימים. לפעמים אני צריך לדרוך חזק על הגז כשאני עובר שם אחרת אני לא מתקדם הלאה.

ד"ר ווסט אומר שהזמן מרפא את הזיכרון, אבל נדמה שהוא לא מרפא את הרגש. למעשה, ניראה שהרגש נשאר גם לאחר שהזיכרון נמוג, כמו סדין שעוטף את המציאות במלנכוליה רומנטית, סוג של חוף מבטחים, סוג של בית שהפך להיות חלק מאיתנו – אותם אידיוטים שרואים את העולם דרך משקפיים ורודות. אולי ביום מן הימים אני אגדל מהן: כשאני אראה אותך בסבידור בעין בלתי מזוינת והגרון שלי ימצא מספיק אוויר לצעוק לך "שלום!". אולי אעשה פרצוף בוגר ואגיד שאני מאחל לך את הטוב ביותר – שתהיה לך שנה של מסיבות, גלריה שמלאה בבחורים שהתנשקת איתם, וזהירות על הפלטפורמה. אני מאחל לך את הטוב ביותר, יפה שלי. אפילו שאני קצת מתגעגע לראות את השם שלך על המסך.