fbpx

חלומות מציאותיים (אדון אף אחד)

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, מהנדס, או כלכלן? ובכן, לא עוד. בדצמבר 1999 אתה מניח את כל הקלפים על השולחן: אתה רוצה להיות מאמן פוקימונים. אתה ממלא כל דף ריק במחברת בציוריה של הציפור ההיא, פידג'יוט, בתקווה שאבא יסדר לך אחת כמתנה ליום ההולדת. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה," הוא אומר לאימא. "הילד שלנו צריך ללמוד שבשביל דברים טובים בחיים צריך להזיע." אך זוהי תשובה שאתה לא מוכן לקבל. אז בהתחלה, כמו חמור, אתה מורד: טורק את הדלת וקורע את כל המחברות, צועק שהמבוגרים האלה לא מבינים כלום ומסרב לאכול צהריים, שעה, שעתיים, אך מהר מאוד אתה מאבד את קולך. במחצית הבאה אתה כבר כבר עובד כמו חמור: חוזר הביתה עם ממוצע 92 וחיסור (מוצדק) אחד ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ווואלה, אחרי כמה ימים מפרכים הוא גם לומד להגיד את שמו. התוכנית עובדת. אתה במסלול הנכון.

שש שנים לאחר מכן אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 25. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אף פעם לא בדיוק שם.

פתאום, חודשים שלמים מופיעים בזיכרון כהבזק בחיים שמזכירים מסכי טעינה: מנווטים ע"י טייס אוטומטי כשהיעד – האושר – נמצא תמיד במרחק נגיעה. פתאום, הציפייה לחופש הגדול נעשית לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר תלוי מול עיניי החמור, והו, אלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. אז אתה עושה עוד מצגת, סוגר עוד דו"ח, מעגל עוד פינה פה ומעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. מדי פעם אתה מתגאה שיש שיש לך 5 שנות ניסיון אבל שנינו יודעים שזה פלוס מינוס אותו השבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד מופיע בדיוק כמו העבר. מעורפל. קהה. דהוי מאחורי אינספור סימני שאלה: למה?

קראתי בכותרות העיתון שהסיוט הנפוץ ביותר בעולם הוא אפוקליפסה. תהיתי בכך. האמת היא שרציתי לקרוא עוד: למה ניראה שחלום שאני חולם לאחרונה כלל בתוכו זומבים. למה למה אני נופל באשלייתם בכל פעם, למה אני ממשיך לרוץ אפילו לאחר שהרגליים שלי קופאות במקומן (תופעה שד״ר ווסט אומר שמתרחשת כי המוח לא מקבל מהן תגובה), למה כשמטר המטאוריטים נופל מהשמיים אני עולה על הרכב מבלי לדעת את היעד ונעצר בשולי הדרך מפוחד. מבולבל. מתעורר. למה אני נופל באשליה הזאת כל פעם?

ובכן, רציתי לקרוא עוד, אך השעה כבר הייתה 8:00. אז לקחתי את המפתחות וטסתי החוצה. לא רציתי לפספס את הרכבת.