אדון אף אחד

בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למיליוניום האחרון, אימא שואלת אותך איפה אתה חולם להיות עוד 20 שנה. "מאמן פוקימונים," אתה עונה בלי לחשוב פעמיים. הלב כבר יודע. אתה ממלא כל דף ריק במחברת בציורים של הציפור הזאת, פידג'יוט, בתקווה שאבא יקנה לך אחת ליום ההולדת ואולי תוכל להתחיל את הקריירה. אבל מבוגרים לא יבינו. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה. בשביל דברים טובים בחיים צריך לעבוד." אז בהתחלה אתה מסתגר בחדר, קורע את כל המחברות, צועק, בועט, אבל לאט לאט אתה מסתגל. לאט לאט אתה מתחיל לעבוד כמו חמור. במחצית הבאה אתה חוזר עם ממוצע 92 ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ואחרי אימון של שעה ביום הוא גם יודע להגיד את השם שלו. אתה יודע שאתה במסלול הנכון.

שמונה שנים אחרי זה אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 26. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אתה לא בדיוק שם. החיים מופיעים בסדרת מסכי טעינה ומנווטים ע"י טייס אוטומטי במסלול לאושר שניראה תמיד במרחק נגיעה – הציפייה לחופש הגדול הפכה לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר שתלוי מול עיניו של חמור. ואלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. אז אתה עושה עוד מצגת, סוגר עוד דו"ח, מעגל עוד פינה פה ומעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. לפעמים אתה מתגאה שיש לך 5 שנות ניסיון אבל האמת היא שזאת פחות או יותר אותו שבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד, כמו העבר, מופיע רק מעורפל.

היום, קראתי שאחד מחמשת החלומות השכיחים ביותר בעולם כולל אפוקליפסה. סוף העולם. בשבילי, היא לרב כללה זומבים, למרות שאני לא בטוח למה, או למה אני נופל באשליה הזאת כל פעם.  אבל הם רודפים אחרי ואני רץ עד שהרגליים שלי כושלות – תופעה שד״ר ווסט אומר שקוראת כי המוח לא מקבל מהן תגובה – וכשמטרואיטים מתחילים לרדת מהשמיים אני עולה על הרכב ללא יעד ונעצר בשולי הדרך. מפוחד. מבולבל. בוכה. איך אני נופל באשליה הזו כל פעם?