fbpx

1999

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מתכוונת למקצוע: ואם כבר, אז עדיף מקצוע שקול ורציני כמו עורך דין או מהנדס, ולא סתם "רקדן", "אומן", או "מטייל". תשובות כאלה נוטות להפחיד מאוד את המבוגרים (ואם אתם שואלים אותי, הסיבה לכך תמוהה בשבילם כמו שהיא תמוהה בשבילי). אז אתה מעלה איזשהו שקר וקובר בליבך את האמת. בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אתה חולם להיות מאמן פוקימונים. לאורך כל שנת הלימודים אתה מכסה כל דף ריק במחברת בציוריה של הציפור הזאת, פידג'יוט, בתקווה שאבא יסדר לך אחת כמתנה ליום ההולדת. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה," הוא אומר לאימא. "צריך ללמוד שבשביל דברים טובים בחיים צריך לעבוד." אז בהתחלה, כמו חמור, אתה מורד. אתה מסתגר בחדר, קורע את המחברות, בועט, מורד, צועק שכל מבוגרים אף פעם לא יבינו, אך לאט לאט אתה מאבד את הקול. אתה מתחיל לעבוד כמו חמור. במחצית הבאה אתה חוזר עם ממוצע 92 ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ואחרי אימונים מפרכים הוא גם לומד להגיד את שמו. התוכנית עובדת. אתה במסלול הנכון.

שש שנים לאחר מכן אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 25. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אתה לא בדיוק שם.

פתאום, חודשים שלמים מופיעים בזיכרון כהבזק בחיים שמופיעים כמסכי טעינה. נראה שהם מנווטים ע"י טייס אוטומטי כשהיעד הוא אושר שנמצא תמיד במרחק נגיעה – ופתאום, הציפייה לחופש הגדול הפכה לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר תלוי מול עיניי החמור, והו, אלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. חבל על הזמן. תעשה עוד מצגת, תסגור עוד דו"ח, תעגל עוד פינה פה ותעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. אתה נוטה להתגאות שיש לך 5 שנות ניסיון אבל האמת היא שזאת פחות או יותר אותו השבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד נראה בדיוק כמו העבר. מעורפל.

היום, קראתי שאחד מחמשת החלומות השכיחים ביותר בעולם כולל אפוקליפסה. סוף העולם. בשבילי, היא לרב כללה זומבים, אבל הסיוטים שלכם עשויים להיות שונים. אני למה אני נופל באשליה אחרת כל פעם, אבל כבר כמה שנים שהם רודפים אחרי ואני רץ אפילו כשהרגליים שלי כושלות (תופעה שד״ר ווסט אומר שקוראת כי המוח לא מקבל מהן תגובה), וכשמטאוריטים מתחילים ליפול מהשמיים אני עולה על הרכב מבלי לדעת את היעד ונעצר בשולי הדרך. מפוחד. מבולבל. מתעורר. איך אני נופל באשליה הזאת כל פעם?