גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה בשבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה; כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא, ושאני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה השלישית. אני מטופל. אני מעביר את האצבע על המסך ורואה את עצמי כארבעים דמויות שונות בגלריה, אבל אף אחת מהן אינה משתקפת במראה. כל התארים נשארו מחוץ לדלת.

"זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא דופק שאגת רווחה וחורט I על הקיר. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו אבל לא אני. אני חייב להישאר צלול. יחסית.
אני שואף. אני נושף.
אני שומע את סכין הגילוח נוקש כמו שעון על הזכוכית. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. בינתיים אנשים נכנסים, יוצאים, רוקדים. בחורות שאוהבות את הקב"ה ולמדו להתלבש אצל השטן נמרחות כעת על גברים שמזכירים בובות מתנפחות עם הידיים באוויר. התאורה הזו גורמת להם להיראות כמו דמויות בפריים קטוע.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. 

בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את המחשבות שלי מתמזגות אחת לתוך השנייה. אני מוצא את פאוקר במראת השירותים מסמן לי נ-י-י-ר-ט-ו-א-ל-ט עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם.


קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I.

רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם רול אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב שלנו דופק מהר, הידיים מזיעות, והגרון רועד, אנחנו נופלים בבן אדם הלא נכון."

ובכן, איך אני יכול לדעת? אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוס, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, כמה נקישות עדינות בחלון, קרני אור שעוברים 150 מיליון ק"מ כדי להאיר עוד מיטה, עוד תקליט, עוד שש-מאות ביליון אטומים שמתראים בכל נשיקה, בכל פעם שאני נושך את השפתיים שלך ומחכה לשמוע אותך צוחקת. אני אוהב אותך. אני אוהב איך שאת גורמת ללב שלי לרקוד. את זוג העיניים שלך מביטות בשלי, את הקיפול הקטן בסנטר, את היד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים. כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להיות כה קשה.