fbpx

גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה שבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה, כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא. אני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה הרביעית. אני מטופל. אני נכנס לגלריה ורואה את הפרצוף שלי בתור ארבעים אנשים שונים, אבל כשאני מסתכל במראה אני לא מזהה אף אחד מהם. ובכן, האמת היא שאני לא מזהה אף אחד מהאנשים סביבי אבל אני יודע שכולנו כאן לאותה מטרה. "זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא חורט I על הדלת ומחכה למנה הבאה כמו הילד הטוב שחונך. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו אבל לא אני. אני חייב להישאר צלול. יחסית. מבעד לדנסהול בחוץ עדיין אפשר לשמוע נקישת סכין הגילוח על הזכוכית; קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. אותן בחורות שאוהבות את הקב"ה ולמדו להתלבש אצל השטן רוקדות עכשיו לצד גברים שנראים כמו בובות מתנפחות עם הידיים באוויר. אני מסתכל עליהם כעל חתיכות פריים קטוע מתחת להבהובים מהירים של פלאש.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ.

I. בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני חרד לפספס משהו לידי. אני מוצא את פאוקר במראת השירותים מסמן לי נ-י-י-ר-ט-ו-א-ל-ט עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I . רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם מלברו אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב שלנו דופק מהר, הידיים מזיעות, והגרון רועד, אנחנו נופלים בבן אדם הלא נכון."

איך אני יכול לדעת? אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוס, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, כמה נקישות עדינות בחלון, קרני אור שעוברים 150 מיליון ק"מ כדי להאיר עוד מיטה, עוד תקליט, עוד שש-מאות ביליון אטומים שמתראים בכל נשיקה, בכל פעם שאני נושך את השפתיים שלך ומחכה לשמוע אותך צוחקת. אני אוהב אותך. אני אוהב איך שאת גורמת ללב שלי להרגיש. את זוג העיניים שלך מביטות בזוג העיניים שלי, את הרגל שלך בשלי, את היד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים. כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להיות כה קשה.