גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה בשבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה; כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא, ושאני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה השלישית. אני מטופל. אני מעביר את האצבע על המסך ורואה את עצמי כארבעים דמויות שונות בגלריה, אבל לא מזהה אף אחת מהן במראה. בין ארבעת הקירות האלו האגו הוא אשלייה אופטית על הזכוכית.

"זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא מטיל את ראשו בפראות וחורט I על הדלת. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו, אבל לא אני. אני חייב להישאר צלול. יחסית.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. שאיפה. נשיפה. הדי המוזיקה על הקירות, בחורות עם גרביונים על הברכיים, קריסטלים שנבלעים כמסטיקי מנטה ופסים שהרווחו ביושר על שולחן הזכוכית. אף אחד לא כאן לדפוק חשבון.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. אני עוצם את עיניי ורואה את המחשבות מתמזגות אחת לתוך השנייה, ואני רוצה להקיא אבל אני גם רוצה לקחת תמונה למזכרת. אני שואף. אני נושף. אני פוקח את עיניי ורואה את פאוקר מסמן מ-צ-י-ת עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I.

רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם רול אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב דופק מהר והמילים עומדות בגרון, אנחנו מתאהבים בבן אדם הלא נכון." ובכן, איך אני יכול לדעת?

אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוס, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, קיפול עדין בסנטר ויד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים.

אלוהים, כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להראות כה קשה.