זאת פריווילגיה לפחד מעכבישים

סבא שלי נפטר ביום ראשון, השלישי למרץ, 2007. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחוייג לבית שלנו, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה רגע לפני בוקר חג פורים. זאת הפעם הראשונה שראיתי את אימא בוכה. אני לא זוכר מה אמרתי באותו בוקר, אבל אני זוכר שהתחפשתי לג'ון לנון. הלכתי לבית הספר עם נועה תורג'מן, שהייתה מחופשת לצ'אריזארד עם איפור כתום בוהק, ובמשך כל הדרך חשבנו על מה "נשימתו האחרונה" אומרת. לנועה היו כמה תיאוריות. היא אמרה שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות, אולי אלף, או אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה, זהו. אתה מת.

חשבתי על זה. עמדתי בכניסה לבית הספר והתחלתי לשאוף לאט יותר, לספור כל שאיפה. כל נשימה. התחלתי להאריך כל אחת שיוצאת, ולהעריך כל אחת שנכנסת, להחזיק אותן בריאות רק עוד כמה שניות כדי שאוכל לנצל אותן כשבאמת אצטרך. אך גם האסטרטגית ביותר שלקחתי קירבה אותי לנשימתי האחרונה. זה לא פייר. למה חיים משמעותיים כמו של סבא התסיימו ככה פתאום? למה השמש זורחת כאילו הכל בסדר? כאילו הכל כרגיל?

חתכתי עם נועה דרך החניון כשהגרון שלי שורף, כאילו תקועה בו אבן שמונעת מהנשימות להסתנן דרכו. לא ידענו מה לעשות, או לאן להמשיך, אז התיישבנו מול המכולת לצד משלוח ביצים שנשאר עזוב באותו בוקר חם. ישבנו שם כ-5 דקות, או כ-650 נשימות לפני ששאלת אותי האם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד הקרטונים, "כן," אמרתי, לוקח את הקרטון לידו, ובתוך שניות טסנו עם שתיהם לכיוון המתנ"ס, ובתוך דקות מעבירים רגל על רגל מעל גדר הכניסה, מתגנבים כמה שיותר מהר למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות מעצימה על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו נלחמות עבור נשימות מהירות של אוויר. הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזכרונות שלנו לפני גיל 10 הן המצאתו של המוח, אבל אפילו היום, אני יכול לשמוע את צלילי הביצים מתנפצות לאותו כביש חם ברוטשילד, הצחוק של נועה שוגרם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשגם אני צוחק לידה, בזכותה, האושר שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב לוקח פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח.

איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. ידעתי שזאת הייתה רק שאלה של זמן עד שדודי יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל. למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו מפחידים מלכתחילה, ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הבוהק של צ'ריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא נשאר אף ניצולים מהפחד.