fbpx

שטויות / אלף טריליון נשימות

החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.

לא ידוע

סבא נפטר ביום שני, ה-13 למרץ, 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום, אני זוכר את השעה 6:38 על השעון המעורר, את צעקת הבכי של אימא, את תחפושת הסון גוקו שלבשתי לבד. אני זוכר שנועה הייתה מחופשת לצ'אריזארד עם איפור כתום בוהק על פניה, ובמשך כל הדרך לבית הספר תהינו מה "נשימתו האחרונה" אומרת. לבסוף, אחרי סקירה של כמה תיאוריות, הסקנו שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות: אולי אלף, או אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה, פוף. נשמתך עוברת הלאה.

אני לא זוכר מתי הכל התחיל, אבל בכניסה לבית הספר כבר לקחתי את נשמותיי באיטיות. התחלתי לספור כל שאיפה. כל נשימה. להאריך כל אחת שיוצאת. להעריך כל אחת שנכנסת. ניסיתי לכלוא אותן בריאות כמה שניות נוספות כדי שאוכל לנצל אותן בשעה שאזדקק להן באמת, אך עמוק בפנים, ידעתי שגם הנשימה השקולה ביותר שאקח תקרב אותי לאחרונה שבהן. פחדתי. לא רציתי למות. המחשבה הארורה הזו גרמה לאצבעותיי להתכווץ לאגרוף ולדמעות להצטבר כאבן מכבידה בגרון, המחשבה הזו ש… ובכן, אני לא יודע. כשעמדתי שם, בשער בית הספר, זה פשוט נראה לא פייר שחיים כה גדולים, כה בולטים, כה חשובים עשויים להסתיים בקלות שכזאת. כמו שקית פלסטיק שמתנופפת ברוח. בלי אף אזכור במהדורת חדשות. בלי שום כותרת ראשית בעיתון. למחרת, העולם יסתובב כהרגלו והשמש תעלה לבוקר נוסף. עוד יום. עוד חג. עוד ילד בתחפושת מטומטמת שמרעיש ברעשן כאילו הכל בסדר. כאילו הכל כרגיל.

"זין על זה," קיללתי. הדמעות החלו לזלוג מעייני. חתכתי עם נועה דרך החניון כמה דקות לפני שעת אפס. האבן בגרוני החלה לגדול. לא סיכמנו על יעד אך רצנו מהר ככל שהרגליים אפשרו לנו, ואומנם אני לא זוכר לאחר כמה רחובות זה היה, אבל אני זוכר את השריפה האדירה בליבי. את משלוח הסחורה העזוב בכניסה למכולת. כשעצרנו, ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם. בכיתי לסבא, לגורל, לאלוהים, לכל ממזר שיושב שם למעלה. הייתי מוכן למות למענך, אתה יודע, הייתי מוכן למות למענך – אך כשפקחתי את עיניי לא היה אף אחד סביבנו להגשים את העסקה. היינו לבד. רק אני ונועה. ישבנו שם כ-5 דקות (או כ-95 נשימות מהירות) לפני ששאלת אותי האם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד מקרטונים הביצים, "כן," חייכתי בחזרה כשידי מתגנבת לקרטון הקרוב, ובתוך שניות רצנו לכיוון המתנ"ס לפני שההיגיון יזכיר את העונש, מעבירים רגל על רגל מעל גדר הכניסה ומתגנבים כמה שיותר מהר למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות מעצימה על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו נלחמו עבור נשימות מהירות של אוויר. הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזיכרונות שלנו לפני גיל 9 הן ברובן המצאתו של המוח, אבל אפילו היום, אני יכול לשמוע בבירור את צלילי הביצים מתנפצות לאותו כביש חם ברוטשילד. הצחוק של נועה שגורם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשגם אני צוחק לידה. בזכותה. הצחוק שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב חופשי לקחת פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח, ואלוהים, איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. כן, ידעתי שזאת הייתה רק שאלה של זמן עד שמישהו יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל. למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו כה מפחידים מלכתחילה – ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הכתום והבוהק של צ'אריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא השאיר צ'אנס לפחד להינצל. פתאום ידעתי שהכל שטויות.