שטויות / אלף טריליון נשימות

החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שלקחת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.

לא ידוע

סבא נפטר ביום שני ה-13 במרץ 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא בוצעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום אני זוכר את השעה 6:38 על שעון הקיר, את צעקת הבכי של אימא, את תחפושת הסון גוקו שלבשתי לבד. אני זוכר את נועה מחופשת לצ'אריזארד וכל הפנים שלה מאופרות בכתום. במשך כל הדרך לבית הספר תהינו מה "נשימתו האחרונה" אומרת, ולבסוף, אחרי סקירה של כמה תיאוריות, הסקנו שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות. אולי אלף, אולי אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה – פוף. נשמתך עוברת הלאה.

אז בכניסה לבית הספר כבר התחלתי לספור כל נשימה. כל שאיפה. התחלתי להאריך כל אחת שיוצאת, להעריך כל אחת שנכנסת. ניסיתי לכלוא אותן בריאות רק כמה שניות נוספות כדי שאוכל לנצל אותן בשעה שאזדקק להן באמת, אך עמוק בפנים ידעתי שגם הנשימה השקולה ביותר שאקח תקרב אותי לאחרונה שבהן.
פחדתי. לא רציתי למות. 

המחשבה המעצבנת הזו גרמה לאצבעותיי להתכווץ לאגרוף ולדמעות להצטבר כאבן מכבידה בגרון, המחשבה הזו ש… ובכן, זה פשוט נראה לא פייר שחיים כה גדולים, כה חשובים, מסתיימים להם ככה פתאום. כמו דף שהתנופף ברוח. בלי אף אזכור במהדורת חדשות. בלי שום כותרת ראשית בעיתון. והעולם מסתובב כהרגלו והשמש עולה לבוקר נוסף. עוד יום. עוד חג. עוד ילד בתחפושת מטומטמת שמרעיש ברעשן כאילו הכול בסדר. כאילו הכול כרגיל.

"שיזדיינו," קיללתי תחת שפתיים רועדות. דמעות החלו לזלוג מעיניי. חתכתי עם נועה דרך החניון כמה דקות לפני מסדר הבוקר, ופשוט התחלנו לרוץ. לא הגדרנו אף יעד אך רצנו מהר ככל שהרגליים אפשרו לנו, ואומנם אני לא זוכר כמה רחובות עברנו, אבל אני לנצח אזכור את השריפה האדירה בליבי. את משלוח הסחורה העזוב בכניסה למכולת. כשעצרנו, ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם. 

הייתי מוכן למות למענך, אתה יודע, אך כשפקחתי את עיניי לא היה שם אף אחד להגשים את העסקה. היינו לבד. רק נועה ואני. לקחתי 95 נשימות לפני ששאלת אותי אם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד מקרטונים הביצים. 

"כן," אמרתי וידי התגנבה לקרטון הקרוב, ובתוך שניות זינקנו לכיוון המתנ"ס לפני שההיגיון יזכיר את העונש, מעבירים רגל אחת ושנייה מעל גדר הכניסה ומתגנבים במהירות למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות תגבר על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו יילחמו עבור נשימות מהירות של אוויר; הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזיכרונות שלנו לפני גיל תשע הן ברובן המצאות של  המוח, אבל אפילו היום אני יכול לשמוע בבירור את צליל הביצים המתנפצות על אותו כביש חם ברוטשילד. את הצחוק של נועה שגורם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשאני צוחק לצידה. בזכותה. הצחוק שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב לוקח פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח, ואלוהים – איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. היה ברור שזאת רק עניין של זמן עד שמישהו יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל.

למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו כה מפחידים מלכתחילה. ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הכתום והבוהק של צ'אריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא השאיר לפחד סיכוי להניצל. פתאום ידעתי שהכול שטויות.