fbpx

שטויות (אלף טריליון נשימות)

החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.

לא ידוע

סבא נפטר ביום ראשון, השלישי למרץ, 2007. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה רגע לפני בוקר חג פורים. אני לא זוכר מה אמרתי לאימא, שהעירה את הבית בצעקת בכי, רק שלבשתי את התחפושת של גוקו לבד. היא אפילו לא צילמה אותי. הלכתי לבית הספר עם נועה תורג'מן, שהייתה מחופשת לצ'אריזארד עם איפור כתום בוהק, ובמשך כל הדרך חשבנו על מה "נשימתו האחרונה" אומרת. היו לה כמה תיאוריות: הסבירה שבהן היא שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות, אולי אלף, או אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה, זהו. נשמתך עוברת הלאה.

חשבתי על זה. פתאום, בכניסה לבית הספר, התחלתי לנשום לאט יותר. לספור כל שאיפה. כל נשימה. התחלתי להאריך כל אחת שיוצאת, ולהעריך כל אחת שנכנסת, ולהחזיק אותן בריאות רק עוד כמה שניות כדי שאוכל לנצל אותן כשבאמת אצטרך, אך עמוק בפנים, ידעתי שגם הנשימה האסטרטגית ביותר שאקח תקרב אותי לאחרונה שבהן. פחדתי. לא רציתי למות. המחשבה הזו גרמה לאגרופים להתכווץ בידי ולדמעות להצטבר כאבן בגרון, המחשבה הזו ש… זה נראה כל כך… לא פייר שחיים כל כך גדולים יכולים פשוט להסתיים פתאום. ככה סתם וזהו. אבל זה לא זהו, כי העולם עדיין מסתובב והשמש זורחת לעוד יום. אותם ילדים בתחפושת חיילים ימשיכו לסובב ברעשן ולצחוק כאילו הכל… בסדר. כאילו הכל כרגיל. למה?

חתכתי עם נועה דרך החניון כמה דקות לפני שעת אפס. לא ידענו מה לעשות או לאן להמשיך אז התיישבנו לצד משלוח סחורה עזוב בכניסה למכולת. בכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם; בכיתי לאלוהים, ולמען האמת, אני אפילו לא זוכר על מה קיללתי. וישבתי שם כ-5 דקות. (או כ-95 נשימות מהירות) לפני ששאלת אותי האם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד מקרטונים הביצים, "כן," חייכתי חזרה כשידי מתגנבת לקרטון לידו, ובתוך שניות רצנו למתנ"ס לפני שהלב יתחרט, מעבירים רגל על רגל מעל גדר הכניסה ומתגנבים כמה שיותר מהר למדרגות עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות מעצימה על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו נלחמות עבור נשימות מהירות של אוויר. הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזכרונות שלנו לפני גיל 10 הן המצאתו של המוח, אבל אפילו היום, אני יכול לשמוע את צלילי הביצים מתנפצות לאותו כביש חם ברוטשילד, הצחוק של נועה שוגרם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשגם אני צוחק לידה, בזכותה, הצחוק שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב לוקח פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח.

איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. ידעתי שזאת הייתה רק שאלה של זמן עד שדודי יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל. למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו כה מפחידים מלכתחילה, ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הבוהק של צ'ריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא השאיר אף ניצול מהפחד. למען האמת, פתאום ידעתי (או הרגשתי) שהכל שטויות.