fbpx

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו אמיץ לב. גיבורים. למען האמת, אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת עוד מהדהדת בראשי כתקליט שבור – גיבורים – הם אומרים בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. גיבורים. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, אפילו היום, יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך אם זה אמיתי. הם קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. 6:59. זוג כפיות קפה, קומקום שצריך להחליף, מיליוני ממזרים שעבורם השמש עולה כרגיל כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים "למה?" אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה בלוף; כי האנשים שאיבדנו לא היו חסינים לפחד, לרגשות, וכשהקליע חדר את בשרם חלקם לא היה כוח-על שיציל אותם. בסוף, הם היו רק בשר ודם. חלקם היו רק ילדים שבכו, וקראו תפילה, ונשכו את שפתייהם, והשתינו במכנסיים, ונלחמו עד זיעתם האחרונה כדי שלא לעצום את עיניהם, ונכשלו. ושתקו. והסתכלו למעלה. וחיכו לנס של הרגע האחרון – להזדמנות שנייה. אך לא אני. אני עוד כאן.

בכל קיץ אני פוקד את מצבתך והמילים האלה עוד שורפות כל פינה בגרון, אך הן לא יוצאות החוצה. אני שואף. אני נושף. אני עוד כאן. לבדי. אני מתיישב מול המחשב וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק, ולמען האמת, אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים כה עשירים לפסקה בודדת, או גרוע מכך, לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. היית צריך להיות בן 26 היום, יוני, אתה מאמין? ובכן, אני לא. זוג כוסות יין, סרט פורנו יבש, אבולוציה שפסחה על היכולת להזכיר לנו את כל הדברים הטובים בחיינו עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה; כאיבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כשהוא מפסיק לתפקד כראוי. אינסוף מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה מזדיינת: למה? אני הרי לא טוב ממך. 6:59. אני עוד כאן.