יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא היה הראשון לנו ״גיבורים״, ומאז המילה הזו מלווה אותי כמו תקליט שבור; הם אומרים אותה בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך אם זה אמיתי. הם קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. 6:59. זוג כפיות קפה, קומקום שצריך להחליף, מיליוני אנשים שבשבילם השמש עולה כרגיל כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים "למה?" אבל אין אף אחד בחדר שיענה. ואתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה בלוף; כי האנשים שאיבדנו לא היו חסינים לפחד, לרגשות, וכשהקליע חדר את בשרם לא היה אף כוח-על שיציל אותם. הם היו רק בשר ודם. חלקם היו רק ילדים שבכו, וקראו תפילה, ונשכו את שפתייהם, והשתינו במכנסיים, ונלחמו עד זיעתם האחרונה כדי שלא לעצום את עיניהם, ונכשלו. ושתקו. והסתכלו למעלה. וחיכו לנס של הרגע האחרון – להזדמנות שנייה. אך לא אני. אני עוד כאן.

בכל קיץ אני פוקד את מצבתך והמילים האלה עוד שורפות כל פינה בגרון, אך הן לא יוצאות החוצה. אני שואף. אני נושף. אני עוד כאן. לבדי. אני מתיישב מול המחשב וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק, ולמען האמת, אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים כה עשירים לפסקה בודדת, או גרוע מכך, לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. היית צריך להיות בן 26 היום, יוני, אתה מאמין? ובכן, אני לא. זוג כוסות יין, סרט פורנו יבש, אבולוציה שפסחה על היכולת להזכיר לנו את כל הדברים הטובים בחיינו עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה; כאיבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כשהוא מפסיק לתפקד כראוי. אינסוף מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה מזדיינת: למה? אני הרי לא טוב ממך. 6:59. אני עוד כאן.