fbpx

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד האוגדה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו גיבורים. גיבורים. במשך שנים המילה הזו הדהדה בראשי כתקליט שבור. שמעתי אותה באזכרה של יוני, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך עם זה אמיתי. קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. בכל בוקר אתה רואה חיילים אחרים עם סיכות נוצצות ומתקשה להאמין שעבור מיליוני אנשים הזמן ממשיך לעבור כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים למה אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה שקר. אותם אנשים שאיבדנו לא היו חסרי פחד, חסינים לכל כאב ופחד, וכשהכדור חדר את בשרם הם לא גילו כח על חבוי שיכל להתגבר עליו. חלקם בכו, חלקם קראו תפילה, וחלקם נלחמו שלא לעצום עיניים – אולי הסתכלו למעלה וחיכו בעצמם לנס. להזדמנות שנייה. האמת היא שאני לא יכול לומר איך זה מרגיש. אני לא מכיר את הדרך לגן עדן אבל אני מאוד מתמצא בגיהנום. בכל כמה חודשים אני יושב מול המחשב במשך מה שמרגיש כמו נצח וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק. אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים שלמים לפסקה בודדת או רק לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. אבולוציה עשתה הרבה בשבילינו אבל נדמה שהיא שכחה להזכיר לנו את הדברים הטובים בחיים עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה. כמו איבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כאשר מפסיק לתפקד כראוי. בכל כמה חודשים אני כועס על עצמי מחדש שההרגשה עומדת בגרון אבל לא יוצאת החוצה, אני לא יכול לתאר כמה זה שורף להודות בזה. כמה זה מעייף לדמיין מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה – למה לא אני? אני לא טוב מהם.