fbpx

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד האוגדה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו גיבורים. גיבורים. אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת מהדהדת בראשי כתקליט שבור. אני עדיין שומע אותה בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות היום היום, בכל קיץ, יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך עם זה אמיתי. קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. בכל בוקר אתה רואה חיילים אחרים עם סיכות נוצצות ומתקשה להאמין שעבור מיליוני אנשים הזמן ממשיך לעבור כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים למה אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה שקר. אותם אנשים שאיבדנו לא היו חסרי פחד, חסינים לכל כאב ופחד, וכשהכדור חדר את בשרם הם לא גילו כח על חבוי שיכל להתגבר עליו. חלקם בכו וקראו תפילה וחלקם נלחמו שלא לעצום עיניים – אולי הסתכלו למעלה וחיכו בעצמם לנס. להזדמנות שנייה. אני לא יכול לתאר את ההרגשה בעצמי; אני לא מכיר את הדרך לגן עדן אבל אני מכיר כל פינה בגיהנום. בחלק מהימים האלה אני יושב מול המחשב במשך מה שמרגיש כמו נצח וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק. אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים שלמים לפסקה בודדת או רק לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. זה מצחיק, אבולוציה עשתה הרבה בשבילינו אבל נדמה שהיא שכחה להזכיר לנו את הדברים הטובים בחיים עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה. כמו איבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כאשר מפסיק לתפקד כראוי. בחלק מהימים האלה אני כועס על עצמי מחדש שההרגשה עומדת בגרון אבל לא יוצאת החוצה, אני לא יכול לתאר כמה זה שורף להודות בזה. כמה זה מעייף לדמיין מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה – למה לא אני? אני לא טוב מהם.