מי שיושב שם למעלה לא יודע עברית

קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא אמר לי שלהרוג אנשים זאת הדרך. הייתי רק בן 8 כשראיתי אנשים קופצים למותם בניו יורק, ובן 13 כששמעתי את נועה תורג'מן בוכה מהצבע האדום כי היא שכחה את הארנק בכיתה. התפללתי לא להכיר את הצליל הזה. משנה לשנה התפללתי שאימא תפסיק לספר לי על פנטזיות שמתחילות ביום אחד כי משנה לשנה זה נעשה יותר מגוחך להאמין.

זה לא לקח הרבה זמן להאמר להגיע. בין שתיים לשלוש דקות. מספיק זמן לחטוף מבט אחרון בכולם לפני שאנחנו דורכים בפנים. אני נזכר בנועה. רעש האזעקות מלווים אותנו מהיום הראשון למבצע, אבל דווקא עכשיו אנחנו מקבלים הצצה לצליל שכמעט שכחנו. שקט. כשאנחנו מתקדמים לעבר אותם מסגדים שבערו מעשן הבוקר אני רואה את העיניים של יוני סורקות כל צללית בחלון; איך הוא עושה את זה? איך הוא מעמיד פנים ששום שום דבר לא יכול לפגוע בו? לפגוע בנו? מנקודת מבט שלישית אנחנו כניראה נראים כמו בסצנה מסרט זר – אחד שבו אנחנו כנראה מגלמים את הגיבורים, אבל מכאן אני יודע שהחששות של יוני מקבילות לחששות של כולנו. חלק ימצאו את ראשם בין הכוונת. חלקנו יחזרו הביתה בשקית.

יוני אומר שפחד מתפשט מהר. הוא אומר שהוא מסתובב עם פתק קטן במדים, "תעביר את זה לשישה אנשים או שאותו הדבר יקרה לך," רק כדי לדפוק יציאה. אני מנסה לא לחשוב על זה. אני מנסה לקבור את המחשבה בגרון; בעיקר כי אני לא רוצה שזה יהיה הרגש האחרון שארגיש בחיי. אימא. נועה. רייצ'וק. סבתא. כוכבים. פרפרים בבטן. שיחות של שתיים בלילה. בוקר של שבת בצהריים. ערב של יום בהיר. אמבטיה חמה. ריח של לימוניים טריים. חיבוק שמוחץ את הלב. נשיקה שנמשכת כמה שניות יותר. אלוהים, אני רוצה לדעת עוד נשיקה. אני לא רוצה למות.