fbpx

דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, או שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מגדלים עור עבה כסוג של מנגנון הגנה מחורבן מפני כאב, אכזבה, רגישות, ופחד. למה?

למה אנחנו מעדיפים את הייעד על פני הדרך?
למה אנחנו מעדיפים מעשיות ילדים על פני האמת?
למה במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לניצוץ בחיינו, ובמקום להודות ליקום על ההזדמנות לחוות אותה, אנחנו בוחרים לסבול מהבטחה שלא קיימת?

סבא היה מתבדח שאת הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקטנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. הסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. דווקא בדברים הקטנים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל שנה, כמה ימים אחרי יום ההולדת של סבתא, היינו חוזרים עם ידיים מלאות בשן-הארי ״כי לאישה כמוה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואתה יכול לטוס מסביב לעולם ולעצור עם משלוח פרחים בפתח הבית שלה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון מהשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח, וכך, מהרגעים הקטנים היא תצייר תמונה עשירה בזיכרונות. וגם אם באחד מהימים האלה תתעוררו רחוקים אחד מהשנייה, כשכל הסיבות ההגיוניות יתנדפו מראשה, הלב ימשיך לזכור. ולרגע, כששפתיה יתעקמו מעלה ותחושת הבטן תשטוף את גופה במטר של זיכרונות, היא תעכל עד כמה אמיתית, וכמה קצרה, וכמה נצחית אהבה יכולה להיות."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה דוקטור חרוטה בראשית האנדרטה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין נסתרות לי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת נראית לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או שאתה רקדן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל לי בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סרבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, וקרעתי את כל מחברות בית הספר? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה?

אתה היית צריך להיות גאה בי.