דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה באשמתנו.

סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף כהרף עין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במרינה. אחר-צוהריים על גג. חצי קיץ בקוסקו. שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מפתחים ״עור עבה״ כסוג של מנגנון הגנה מחורבן מפני כאב, אכזבה ורגש. 

למה? למה אנחנו מייחסים חשיבות ליעד ולא לדרך? למה אנחנו מעדיפים מעשיות ילדים על פני האמת? למה במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לרגע בחיינו, ובמקום להודות ליקום על ההזדמנות לחוות אותה – אנחנו בוחרים לסבול מהבטחה שלא קיימת?

סבא היה מתבדח שאת הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. הסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום-יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. בדברים הקטנים והשטותיים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל חורף, כמה ימים אחרי יום ההולדת של סבתא היינו חוזרים עם ידיים מלאות בפרחי שן הארי ״כי לאישה כמוה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואומנם אתה יכול להזמין לה משלוח עם זר 400 ש״ח, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון בשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח. וכך מהרגעים הקטנים היא תרכיב תמונה עשירה בזיכרונות. וגם אם באחד הימים האלה תתעוררו רחוקים אחד מהשנייה, כשכל הסיבות ההגיוניות יתנדפו מראשה, הלב ימשיך לזכור. ולפתע, כשכל הרגעים הללו יצופו ממעמקי הזיכרון, כבועות שצצות אחת אחרי השנייה – היא תבין עד כמה אמיתית, וכמה קצרה, וכמה נצחית אהבה יכולה להיות."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה "דוקטור" חרוטה בראש המצבה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין תמוהות עבורי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת נראית לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או רקדן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סירבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, ולא אמרתי מילה? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה?

אתה היית צריך להיות גאה בי.