דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, או שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מגדלים עור עבה כמנגון הגנה, מעוד כאב, עוד אכזבה, עוד רגשות, ומשאירים בעדו גם את האמפתיה, ההתרגשות, והאהבה.

אז במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לניצוץ בחיינו, ובמקום להודות על כך שחווינו אותה, אנחנו סובלים ממעשיות ילדים.

את הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקטנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. והסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. דווקא בדברים הקטנים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל קיץ היינו חוזרים עם ידיים מלאות בשן-הארי לכבוד יום ההולדת של סבתא, ״כי לאישה כמוהה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואתה יכול לטוס מסביב לעולם ולעצור עם משלוח פרחים בפתח הבית שלה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון מהשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח. מרגעים קטנים היא תצייר תמונה עשירה בזכרונות. החיים לא נועדו כדי לדלג אותם בצעדי ענק. אתה לא ברוס פאקינג ספרינגסטין, אתה לא צריך לשלוף שפן מהכובע בכל לילה, ולהיות רומיאו ויוליה כדי לאהוב היום. עכשיו. ואם תמצאו את עצמכם רחוקים אחד מהשנייה, והזיכרונות של פעם יתחילו להתדה, תדע שהיא תמיד תזכור את שן-הארי שקטפת לה ליום ההולדת, והיא תחייך. וגם אם אחד מכם לא יהיה שם, תחושת הבטן תחזור, ולמרות שאני לא יכול להגיד לך למה, ג'וני, אני יכול להגיד לך שבסופו של דבר זה כל מה שמשנה."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה דוקטור חרוטה בראשית האנדרטה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין נסתרות לי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת ניראת לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או שאתה בשלן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל לי בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סרבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, וקרעתי את כל מחברות בית הספר? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה? אתה היית צריך להיות גאה בי.