fbpx

אולי מחר, מולי

מצאתי עבודה בתאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אני מאשים את ההתחממות הגלובלית). העבודה עצמה לא דורשת הרבה מאמץ; התאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל הצגה, אלף הדפסות כרטיסים ביום, חמשת-אלפים הדפסות כרטיסים עד סוף השבוע. מה שמשאיר הרבה זמן פנוי. אני ומולי לא מדברים הרבה, אבל כשאנחנו כן, זה בדרך כלל על מוזיקה. נדמה שאנחנו מתקשרים דרך שירים שמיום ליום הופכים ליותר ויותר רומנטיים. יש לה ספר שמכיל 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים ובכל יום אנחנו שומעים אחד מהם ביחד. היא מספרת לי בתהרגשות על חלומות שהיו לה בתור ילדה – לנגן על תופים, להופיע בפסטיגל, להקליט דואט עם רן דנקר.  אוסף תקליטים שלו עומד כמו גביע על מדף החדר שלה, אבל היא אף פעם לא מזמינה אותי לראות. בחלק מהימים האלה היא מקריאה את שירי אהבה שהוא כתב בשנות התשעים ובהם המוח שלי עובד במרץ לקרוא בין השורות. "יכולתי לראות אותו בקיץ שעבר," היא אומרת. "אבל לא היה לי עם מי ללכת. אתה יודע, אנשים יגידו לך לא לסמוך על אף אחד בשביל האושר, אבל ברגע שתלך להופעה לבד הם יהיו מוכנים לשים אותך ברשימת סיכון להתאבדות".

אני חושב שעושים את זה כשאתה קונה ספר שנקרא 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים.

מולי אוהבת ציורים מלאי אנשים, סיגריות אחרי סקס, הופעות חיות עם עילי בוטנר, ותצלומים של כדור הארץ מחלל. "פרספקטיבה," היא אומרת, "הוא דבר שאף פעם אין לנו מספיק ממנו. כל עולמנו מורכב רק ממה שאנחנו רואים מאופק לאופק, השקפה צרת עין שגורמת לבעיות הקטנות ביותר בחיינו להראות כמו טרגדיות ובתרחישים היפטותיים שמסבים לנו סבל עוד לפני שהתרחשו. נדמה שבמובן מסויים הפכנו לנוסעים בזמן, פיתחנו יכולת-על לחיות בין העבר לעתיד ולהריץ שוב כמו סרט רעוע בין וויכוח ישן למשפטי מחץ שהיינו יכולים להגיד. ההשקפה הזאת גרמה לנו לפספס את התמונה הגדולה. הווה. העבר והעתיד הם פרי הדמיון, אשליה שגורמת לנו לדחות את החיים למחר כי בדמיון שלנו העתיד תמיד יראה אינסופי. אז אני אוהבת לשים את הבעיות שלי בפרופורציה, לשאוף, לנשוף, ולהיזכר שאני כאן, חווה את החוויה האנושית הזאת באופן חד-פעמי, כנגד כל הסיכויים, עם איבר ג'לי שהתפתח ממימן, פחמן, חמצן ופחמן שהתפוצצו לפני 13.8 ביליון שנים, מכוכבים, מענני גז, מגרגר אבק שנשאר תלוי בקרן שמש, והוא, בטיפשותו, דואג לגבי איזשהו וויכוח ישן."

בימים בהירים ההילה בשיער שלה מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. היא גוררת אותי לירקון עם אולימפוס כמה דקות אחרי הזריחה וצדה את האור לפני שיגיעו עדים למקום. "צילום בטבע הוא הסוג הכי קשה של צילום," היא אומרת. "האור משתנה בכל רגע ויוצר קומפוזיציה חדשה כל הזמן." האמת שאני לא יודע הרבה על צילום, אבל אני אוהב להסתכל על מולי כשהיא מדברת על הצללה, אומנות, או סוגי הקורנפלקס האהובים עליה. העיניים שלה תמיד זוהרות בסוג של התרגשות ילדותית, כמי שרואה את העולם מבעד לקליידוסקופ עשיר של רגשות – אושר, מלנכוליה, אהבה, געגוע – כולם יוצאים מהלב כמו קרן אור מבעד למנסרה. כל מה שקורה הוא רק כאן. רק עכשיו. כשאני שואל אותה איך זה מרגיש היא צוחקת שאלבום הפסקול של "Her" מדמה את ההרגשה הכי קרובה למקור. בעודה הולכת הולכת יחפה על הדשא היא מספרת שזה סוג של יופי שגורם לך לרצות לתפוס כמה שיותר ממנו כשכל אמצעי לוגי נכשל, אך הוא, כמו האור, אף פעם אינו העצם שהוא מאיר, כמו בקול, הוא תמיד צריך להדהד כדי שנרגיש אותו. הוא חומק מבעד לאצבעות כמו מים ומבעד לעדשה כמו קרן שמש. פוגע בלב כמו חץ ויוצא לפני שהראש מספיק להבין את הנזק.

אז איך אפשר שלא להתאהב בה? בדרך חזרה הביתה היא גורמת לי להאט ליד הפסנתר בסבידור ולתהות אם הפנטזיה של מוצרט שלמדתי כילד תוכל לגרום לה לראות אותי תחת אותו אור. היא כל כך קלה לאהוב וכל כך קשה לשכוח. משהו בעיניים שלה שהופך אותך לאידיוט, לשיכור, לנרקומן, וכמו כל הנרקומנים אתה מעלה את המינון לקצה, ממלא את כל מלבני עוצמת הקול בלבן ונותן לדמיון לסחוף אותך למים. מה אם היא מסתכלת עלייך בכל פעם שאתה מסיט את המבט? ומה אם היא מרגישה את אותו הדבר? ומה אם היא תוהה את אותו הדבר?