fbpx

אולי מחר, מולי

מצאתי עבודה בתיאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אולי באשמת ההתחממות הגלובלית). כך או כך, אני לא מתלונן. העבודה עצמה דורשת מעט מאוד מאמץ; התיאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל הצגה, אלף הדפסות כרטיסים ביום, חמשת-אלפים הדפסות כרטיסים עד לסוף השבוע. זה משאיר אותנו עם הרבה זמן פנוי. אומנם אני ומולי לא מדברים הרבה, אבל כשאנחנו כן, זה בדרך כלל על מוזיקה. לפעמים נדמה שאנחנו מתקשרים דרך שירים שמיום ליום רק הופכים ליותר ויותר רומנטיים. יש לה ספר שמכיל 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים ובכל יום אנחנו שומעים אחד מהם ביחד. מולי מספרת לי בהתרגשות על חלומות שהיו לה בתור ילדה – לנגן על תופים, להופיע בפסטיגל, להקליט דואט עם אביתר בנאי. אוסף תקליטים שלו ניצב כמו גביע על המדף מעל מיטתה, אבל היא אף פעם לא מזמינה אותי לראות. בכמה מהבקרים האלה היא מקריאה את שירי אהבה שהוא כתב אי שם בשנות התשעים ובכמה מהערבים האלה המוח שלי עובד במרץ לקרוא בין השורות. "יכולתי לראות אותו בקיץ שעבר," היא אומרת. "אבל בסוף לא היה לי עם מי ללכת. אתה יודע, אנשים יגידו לך לא לסמוך על אף אחד בשביל האושר, אבל ברגע שתלך להופעה לבד הם יהיו מוכנים לשים אותך ברשימת סיכון להתאבדות". אני חושב שכבר עושים את זה ביום שאתה קונה ספר שנקרא 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים.

מולי אומרת שכולנו ניצחנו סיכויים של 1 ל-400 קוודריליון כשנולדנו. "המוח האנושי לא יכול לתפוס את המספרים האלה," היא אומרת. מעל המסך שלה תלוי לוח שנה מקושקש עם מספר השבועות שאיזשהו מחשבון מקוון נתן לה לחיות. 2,280. כן, מולי טיפוס קצת מוזר. היא יכולה להביט שעות בציורים מלאי אנשים, להקשיב לסט ההופעות החיות בבארבי, ולדבר על משמעותן של תצלומי כדור הארץ מהחלל. "פרספקטיבה," היא אומרת, "הוא דבר שלעולם אין מספיק ממנו. אנחנו לא שונים מבני דודינו, השימפנזים, מהבחינה הזאת – כשכל עולמנו מורכב רק ממה שאנחנו רואים מאופק לאופק – השקפה צרת עין שמעוותת את הבעיות הקטנות ביותר בחיינו להראות כמו טרגדיות. אוסף אין-סופי של תרחישים היפותטיים שמסבים לנו סבל עוד לפני שהתרחשו. נדמה שבמובן מסוים הפכנו לנוסעים בזמן, אתה יודע. פיתחנו את יכולת העל הזאת לחיות בין העבר לעתיד ולהריץ שוב כמו סרט רעוע את אותו וויכוח ישן ומשפטי מחץ שהיינו יכולים וצריכים להגיד. זה די מגוחך, אתה לא חושב? נדמה שכולנו סובלים בטרם עת; כולנו דוחים דברים למחר כי בדמיוננו השופע, כמובן, העתיד תמיד נראה אינסופי. כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו.
זאת סוג של מיומנות לשים את הדברים בפרופורציה: לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר שאני כאן, עכשיו, חווה את כל החוויה האנושית הזאת עם איבר ג'לי שהתפתח כנגד כל הסיכויים מפחמן, חנקן, חמצן שמקורם בכוכבים, ענני גז, ו-14 מיליארד שנות אבולוציה קוסמית שהובילה להיותי בחיים עכשיו, הכל בסיכוי של 1 ל-400 קוודריליון, ואני מייסרת את עצמי עבור איזשהו וויכוח ישן."

בימים בהירים ההילה בשיער שלה מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. היא גוררת אותי לירקון עם אולימפוס כמה דקות אחרי הזריחה וצדה את האור לפני שיגיעו עדים למקום. "צילום בטבע הוא הסוג הכי קשה של צילום," היא אומרת. "האור משתנה בכל רגע ויוצר קומפוזיציה חדשה כל הזמן." האמת שאני לא יודע הרבה על צילום, אבל אני אוהב להסתכל על מולי כשהיא מדברת על הצללה, אומנות, או סוגי הקורנפלקס האהובים עליה. היא כל כך קלה לאהוב וכל כך קשה לשכוח. העיניים שלה תמיד זוהרות בסוג של התרגשות ילדותית, כמי שרואה את העולם מבעד לקליידוסקופ עשיר של רגשות – אושר, מלנכוליה, אהבה, געגוע – כולם יוצאים מהלב כמו קרן אור מבעד למנסרה. כל מה שקורה הוא רק כאן. רק עכשיו. כשאני שואל אותה איך זה מרגיש היא צוחקת שאלבום הפסקול של "Her" מדמה את ההרגשה הכי קרובה למקור. בעודה הולכת הולכת יחפה על הדשא היא מספרת שזה סוג של יופי שגורם לך לרצות לתפוס כמה שיותר ממנו כשכל אמצעי לוגי נכשל, אך הוא, כמו האור, אף פעם אינו העצם שהוא מאיר, כמו בקול, הוא תמיד צריך להדהד כדי שנרגיש אותו. הוא חומק מבעד לאצבעות כמו מים ומבעד לעדשה כמו קרן שמש. פוגע בלב כמו חץ ויוצא לפני שהראש מספיק להבין את הנזק.

אז איך אפשר שלא להתאהב בה? בדרך חזרה הביתה היא גורמת לי להאט ליד הפסנתר בסבידור ולתהות אם הפנטזיה של מוצרט שלמדתי כילד תוכל לגרום לה לראות אותי תחת אותו אור. יש משהו בעיניה הבהירות שמסוגל להפוך כל אדם לאידיוט, לשיכור, לנרקומן, וכמו כל הנרקומנים הוא רק מעלה את המינון לקצה, ימלא את כל מלבני הווליום בלבן ויותן לדמיון לסחוף אותך למים: מה אם היא מסתכלת עלייך בכל פעם שאתה מסיט את המבט? מה אם היא מרגישה את אותו הדבר? מה אם היא תוהה את אותו הדבר?
מה אז היית אומר?