אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך בחזרה. השם שלה חרוט על שולחן המטבח ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו כל הלילה, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או מצטיין במשא ומתן, אבל כל הפעמים שאכלתי כשר חייבות להספיק לבקשה אחת, לא? 

ד"ר ווסט אמר פעם שהזמן מרפא את הכאב ומאז אני רוכב על האינסוף – מאה מיקרוגרם בכל פעם – ולא, זה לא מעלים את הרגש אבל זה הורג את הבן זונה שמרגיש בו. לפחות לכמה שעות. עד מתי זה ימשך? אולי עוד לא הרבה. אולי יש רק יש רק דרך אחת לדעת ואולי עד סוף החורף כבר תהיה לי תשובה.
נדבר.