fbpx

אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך חזרה. השם שלה חרוט על השולחן שלי ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי-צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו כל כל החורף, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או טוב במשא ומתן, אבל כל הפעמים שנמנעתי מבייקון חייבות להספיק לפחות לבקשה אחת, לא? ד"ר ווסט סיפר לי שהזמן מרפא את הכאב ומאז אני רוכב על האינסוף – מאה מיקרוגרם בכל פעם – ולא, זה לא מעלים את הרגש אבל זה הורג את הבן זונה שמרגיש בו, ולאן הכל מוביל? אולי הכל לשווא. אולי אין אלוהים בכלל. אולי יש רק יש רק דרך אחת לענות על כך ואולי עד סוף החורף אני כבר אדע את התשובה.
נדבר.