אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך חזרה. השם שלה חרוט על השולחן שלי ואני אפילו לא זוכר איך. אמא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי-צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. אלוהים יודע שאני משקר כי דיברתי איתו כל השבוע, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או טוב במשא ומתן, אבל כל הפעמים שסירבתי לבייקון חייבות להספיק לפחות לבקשה אחת, לא? אולי הכל לשווא. קראתי שהזמן מרפא את הכאב אז באחד הלילות האלה החלטתי לרכב על האינסוף. מאתיים מיקרוגרם בכל פעם. פתאום, בשלוש לפנות בוקר, כשהכבישים בתל אביב דוממים מתחת למטר הבכי של אלוהים, מצאתי שהדיכאון מרגיש אחרת לחלוטין אך לא מצאתי את מי שמרגיש אותו. אז אולי הכל לשווא ואולי אין אלוהים בכלל. נדמה שיש רק דרך אחת לענות על כך ואולי עד סוף החורף אני כבר אדע את התשובה.