fbpx

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, ולנשור. היית מספר לי כמה אתה רוצה להיפטר מהאגו, והיום ניראה שאיבדת את זה. אשתך אומרת שביקשתם חופש מהעבודה בכל יום חמישי החודש כדי שלא תפספסו את פתיחת הסניף של איקאה. מוקף בין קירות לבנים וספות מונוכרומטיות, אתה מספר לה על 'שטויות שעשינו'. מה לעזאזל אתה עושה?

אמרת לי פעם שהעולם המערבי כל כך מסודר ומלאכותי כי בנינו תדמיות מזויפות בניסיון לעשות סדר מהכאוס. "אנחנו בוחרים בקפידה את הבגדים ללבוש, והמקומות להצטלם בהם. אנחנו מפחדים להיות טבעיים – מפחדים להיות אנחנו – אז אנחנו מפרידים את עצמנו מהטבע ונאחזים בכל דבר שיגרום לנו להרגיש גדולים מזה: לאומיות, דת, שירותים, שקיות פלסטיק ממותגות, מכוני כושר, חמישים סוגים של שמפו, אין-ספור קווים ישרים ואידיאל יופי בודד בראשם. הערכתם של אנשים שמעולם לא פגשנו – או במילים אחרות – מוניטין. סטטוס. כבוד."

האם אתה עדיין מאמין בזה או שזה היה רק חרא פואטי שהקובנסיס גרם לך להגיד?

כשהיינו ילדים, היימן קוראים לך שמשון. כשגוזמן דפק מכות ליוני בכדורגל לקחת שבע שקיות טרופית ושפכת לו בתיק בית הספר. לא פחדת. אמרת לנו שפחד הוא רק אינסטיקט עתיק שעדיין לא הספיק להתעדכן, ולפעמים הוא, כמו אינסטינקטים רבים אחרים, מסיט אותנו כנגד הדברים החשובים באמת. היית הראשון לדעת לשרוק עם האצבעות, הראשון לרכב בלי גלגלי עזר, הראשון לקנות אופנוע. ממרפסת הבית שלך עדיין אפשר לראות את אותם נתיבים שהיינו אוזלים מדלק עליהם, עם קסדות חצי ומלברו מאחורי האוזן, דוהרים כמו רוצחים במנוסה לצד רעש המנוע שמתחזק עם כל לחיצה ממושכת על הגז. הראש רץ מהר יותר. הלב דופק חזק יותר.

חיינו תחת האשליה שאנחנו מתקדמים לאנשהו, שהדבר שכולם מחפשים נמצא היכן שהוא בתחנה הבא, בג'וב הבא, באיזו זוגיות שתימשך לנצח. יכולנו כמעט למשש אותה אך בסופו של דבר, זהו טבען של אשליות. כמעט. בגיל 18 אמרת לי שהמילה הזאת גדולה מדי בשבילך. "אני מרגיש אותה בכל מקום. כמעט פה, כמעט שם. כמעט בתאילנד, כמעט בבית, כמעט מבוגר, כמעט מאושר. כמעט, אבל לא בדיוק," ידו מסובבת את המצרעת האופנוע."לא עדיין, בכל מקרה."