fbpx

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, ולנשור. היית מספר לי כמה אתה רוצה להיפטר מהאגו, וניראה פתאום שאיבדת את זה. אולי אני טועה. אשתך אומרת שביקשתם חופש מהעבודה בכל יום חמישי החודש כדי שלא תפספסו את פתיחת הסניף של איקאה. מוקף בין קירות לבנים וספות מונוכרומטיות, אתה מספר לה על 'שטויות שעשינו'. מה לעזאזל אתה עושה?

אמרת לי פעם שהעולם המערבי כל כך מסודר ומלאכותי כי בנינו תדמיות מזויפות בניסיון לעשות סדר מהכאוס. "אנחנו בוחרים בקפידה את הבגדים ללבוש, והמקומות להצטלם בהם. אנחנו מפחדים להיות טבעיים – מפחדים להיות אנחנו – אז אנחנו מפרידים את עצמנו מהטבע ונאחזים בכל דבר שיגרום לנו להרגיש גדולים מזה: דת, יוקרה, קווים ישרים, אידיאל יופי לשאוף אליו, הערכתם של אנשים שמעולם לא פגשנו, מוניטין, חשיבות, מעמד."

האם אתה עדיין מאמין בזה או שזה היה רק חרא פואטי שהקובנסיס גרם לך להגיד?

כשהיינו ילדים, היימן קוראים לך שמשון. כשגוזמן דפק מכות ליוני בכדורגל לקחת שבע שקיות טרופית ושפכת לו בתיק בית הספר. לא פחדת. אמרת לנו שפחד הוא רק אינסטיקט פרימיטיבי שעדיין לא הספיק להתעדכן, ולפעמים הוא, כמו אינסטינקטים רבים אחרים, מסיט אותנו כנגד הדברים החשובים באמת. היית הראשון לדעת לשרוק עם האצבעות, הראשון לרכב בלי גלגלי עזר, הראשון לקנות אופנוע. ממרפסת הבית שלך עדיין אפשר לראות את אותם נתיבים שהיינו אוזלים מדלק עליהם, עם קסדות חצי ומלברו מאחורי האוזן, דוהרים כמו רוצחים במנוסה לצד רעש המנוע שמתחזק עם כל לחיצה ממושכת על הגז. הראש רץ מהר יותר. הלב דופק חזק יותר.

חיינו תחת האשליה שאנחנו מתקדמים לאנשהו, שהאושר נמצא איפשהו בתחנה הבא בדרך, בעבודה הבאה, בזוגיות הבאה, בנקודה שכמעט הגענו אליה. כמעט. בגיל 18 אמרת לי שהמילה הזאת גדולה מדי בשבילך. "אני מרגיש אותה בכל מקום. כמעט פה, כמעט שם. כמעט בחו"ל, כמעט בבית, כמעט מבוגר, כמעט מאושר. כמעט, אבל לא בדיוק. לא עדיין, בכל מקרה."