פאוקר I

אני ופאוקר מקשיבים ל-L.A. Woman במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו יותר מארבע שנים."

הגבות של פאוקר מתכווצות כשהוא מגמגם את האות אאא. כשאנחנו עוברים את הגדר בין פלמחים לתחנה הוא מייסד כמה כללי בטיחות: לאאא לצלם, לאאא לקפוץ מהגג, לאאא להסתכל על השמש. אני שונא כשהוא מדבר אליי כמו לחובבן. אני אוהב לתעד את הדברים שהוא לוחש כשהוא מגיע לפסגה  – "בכל פעם שאנחנו קונים סמים אנחנו ממנים את הסוחרים במאבק מול המשטרה, ובכל פעם שאנחנו משלמים מיסים אנחנו ממנים את המשטרה במאבק מול הסוחרים. בתכלס כולנו סוכנים כפולים״, אני רושם על גג התחנה. דיונות חול עם מזרנים קרועים, שקיקי תה ושאריות מטקס הריפוי שעשינו עדיין שוכבים מתחתינו כמו ביום שהשארנו אותם. פאוקר קורא למקום הזה המקווה. הבית. מפואר בזיכרונות של פעמים ראשונות שהפרטים בהן צבועים באפור אך הרגש נשאר בהיר, כמו תקווה שאינך יכול לעמוד בה, כמו אוסף תמונות שמאבדות מצבען משנה לשנה ומשאירות את הנפש עם מחשבה ערומה ובודדת: פעם היה טוב יותר.

"אין טעם לחיות בעבר," אני אומר, "כשהווה הוא כל מה שיש לנו". כאן. עכשיו. עשרים דקות לתוך הדלתות בין מה שנשמע כמו פזמון, חמש דקות לפני עשר. בכל שלוש רביעיות פאוקר לוחש שאני עובר על החוק כשאני מתעד את הכל, אבל אני אוהב את זה: הדרך שבה הוא גורם לשירים להישמע אחרת, התנועה שהוא עושה עם הפה כשהוא נחנק מהראש, כשהוא מנסה לדחוס את כל מחשבותיו לנשימה אחת אבל הריאות לא עומדות בקצב. אני אוהב להסתכל עליו כשהוא בטוח שהוא עומד למות, כשהוא מגמגם דברי חוכמה כמו אחד מגדולי הנביאים בישראל, כשהצבעים נלחמים על כל פינה בזוג העיניים הבהירות שלו עד שהאישונים מתרחבים כדי להכיל את כולם. אני אוהב לדמיין שהוא צופה בסרט שמראים לך בכניסה לגן עדן עם הזיכרונות הבהירים ביותר שחווית, ולפעמים אני אוהב לדמיין שיש לי מקום בין הדמויות. אומנם אני עדיין לא יודע איפה הבית, אבל בדמיון שלי אני תמיד חולק אותו עם פאוקר.