fbpx

הדרן

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את הסיפור שלי ושל יאנה, ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי הראוי לתיאור רגשות. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר, ומה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום במקהלה של 8 מיליארד אנשים… אבל מספיק שהוא יהדהד רק אצלך. בכל יום שאני נכנס לאינסטגרם אני נלחם שלא לרשום את השם שלך על המסך. אני מחפש אותך בין תחנות רכבת ריקות וקהל מלא אנשים, בפזמונים אקוסטיים וציטוטים ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. מישהו פעם אמר לי שהדרך היחידה להימנע מהמלנכוליה היא לכבות את הדמיון אבל אפילו חודשים אחרי הפרידה עדיין סירבתי ללחוץ על המתג. התיישבתי מול המחברת והתחלתי לקשקש את כל המילים שלא הספקתי לומר לך, ומיום ליום מה שהתחיל כסוג של מכתב גדל להיות לסוג של ספר – ואולי גם סוג של תרפיה באומנות בשבילי.

באחד מהדפים האלה הייתי אמור להפסיק לאהוב אותך. היום, נדמה שהפנים שלך צצות יותר בדמיון שלי מאשר בזיכרון, וזה מוזר, אבל האמת היא שאני לא זוכר הרבה מהדברים שפעם סירבתי להאמין שאשכח – אפילו לא את הסיבה שעדיין גורמת לי לאהוב אותך, להשתוקק, ולהתגעגע… להבטחה שלא הייתה מעולם. המלנכוליה הזו הפכה לחוף מבטחים בימים שבהם הלב מרגיש כמו לטבוע, כקרן אור ביום גשום, ככוס חמה של שוקו בליל חורף קר, כזריחה שמאירה לעבר התחלה נוספת. לעבר פרק חדש. וכן, בחלק מהימים האלה אני עדיין רוצה שנצפה בה ביחד, עדיין מחלק את החיים לשתיים ותוהה אם מתישהו אצליח להרגיש שלם, אך בימים אחרים… אני פשוט טועה בלשמוח. אני לא מצפה ממך להבין. למען האמת, לפעמים גם אני לא: למה בשביל אבן-שושן מלנכוליה מוגדרת כמילה נרדפת לעצבות כה קודרת ואפורה, אך במילון שלי, היא הרגש שצובע את העולם בוורד. היא מופיעה לפתע כהבזק של אושר שמוצא את דרכו מבעד לתפיסתו של ההיגיון, כגל חמקמק של מים, או של קול, ואולי הכל, כמו האושר, צריך להדהד כדי שנבחין בו. אולי קריסטופר מקנדלס צדק כשאמר שאושר הוא אמיתי רק כאשר הוא משותף. אולי זאת הסיבה לכל הרגעים שבהם היד שלי שוטטה לחלון השיחה שלנו, בכל שקיעה, וזריחה, בכל רגע מאושר שחשבתי פעמיים אם לשתף אותך בו, ותהיתי, וטעיתי, והיום, אני יודע. יותר נכון, אני מרגיש… שכל חשיבה היא רק תחילתה של אי ההבנה.

בסוף, ישנה נקודה שצריך להפסיק להתפלסף ולנתח את הרגשות. צריך להניח את העט, לקחת נשימה עמוקה, ופשוט להרגיש. בסוף, אושר הוא רק רגש אינטואיטיבי שלעולם לא נוכל לחשוב את דרכינו אליו; רק רחש פנימי בלב שלעולם לא הזדקק לחשוב פעמיים.