היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-11:00 וארוחת צהריים ב-12:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של האדם במראה מזמינות אותי פנימה. הוא נושא שמות רבים על כתפיו: רווק. חרדתי. סופר: מעוטר בטומי על מותניו והוגו על ידו, רצף אותיות לטיניות מקשטות שעון נירוסטה שמסב לאדם במראה אושר לדקה בודדת ביום: 18:00. מה הוביל אותו לכאן?

הוא יודע.

הוא יודע כמה צעדים מפרידים בין חדר השינה למטבח. הוא יכול לומר לך איזו רצפת עץ חורקת במסדרון גם אם תוביל אותו עם כיסוי עיניים. הוא עדיין לא יודע את הדרך לגן עדן אבל הוא מכיר כל פינה בגיהינום. קדימה. תשאל אותו – הוא יודע – את המהירות שגורמת ללהבים במאוורר התקרה להתמזג לעיגול אנמי מטושטש, כמה אריחים מקשטים את רצפת חדר האמבטיה שהוא נמנע כבר חודשים מלנקות, התבניות שמרכיבים שאריות משחת השיניים על המראה. הוא היה יכול לצייר אותם מהזיכרון. אתה רק צריך לתת לו את העט.

הוא יודע.

כל מי שמבסס את חייו על קרדיט נועד לכך שבעת מועד התשלום השערים יסגרו בפניו. כמובן, הוא יודע, אך בשביל אנשים כמוהו העתיד חבוי מאחורי אינספור סימני שאלה. בשבילו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו: כלי מכסף. אבקת קסמים. פיסת בד, וסכין וגביע. הוא יושב בכיסא בשולחן האוכל ומטיל את ראשו באקסטזה. כעת, הוא לא זקוק לאף מחילה.

הוא יודע.

האושר הוא רק תיאור מונוטוני למה שמרווה את עורקיו בקשת של ריגושים: אופוריה, שלווה, אהבה, חלומות. שקט. האדון במראה עוצם את עיניו ומקשיב לגאות דמו מטהרת את הפינות האכומות בנשמתו. עכשיו. עכשיו. עכשיו, שקט שמהדהד רק לרגע אך בו האמת מתגלה בבהירות: שום דבר לא משנה עכשיו, ועכשיו, כשכלי הקיבול מתקרר ונר השעווה מתעמעם בחזרה לאפלה, הוא יודע. החוב שולם. הברית נכרתה. שעון החול יתהפך פעם נוספת והנפילה לא תאחר לבוא: שפל אחר שפל, טביעה אחר טביעה, עד שהשובע יטפח לתיאבון והאופוריה של היום תהיה ללא יותר מרסיס מזדיין בגופו עוד הלילה. הוא חולה.

הוא יודע.

כבר 88 ימים שהוא חי כאילו והם היו יומו האחרון – שרוי בין חדר השינה למטבח שכל האמצעים להקלה בכאב הם כשרים – עדיין רווק, חרדתי, סופר. "4 קירות יכולים לגרום לכל אדם להרגיש כלוא," מדלקם לו הפסיכולוג, אבל מה לעזאזל הוא יודע? אלה לא ארבעת הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלא 120 מעלות בשדה הראייה שלי שממשיכות להקרין מציאות שטרם הסכמתי לקבל. אלה מיליוני אנשים שהולכים עם אטמי אוזניים משוכללים ולא עוצרים לסתום את הפה. להקשיב. אלוהים, אני צריך שקט; זוג נעלי הרים, שלוש טיפות השראה, ארבעה צעדים במורד המסדרון וחמישים דקות נסיעה צפונה. אני יודע את הדרך בעל פה. מאה על הדאשבורד וג׳ים מוריסון ברדיו; אני רוכב על התדר הנכון. ארבעה ראשים בבגאז׳ ושמונה מיליארד אנשים שחיים את חייהם במקביל: אוכלים תוך כדי נהיגה, מתכתבים תוך כדי הליכה, מסתכלים למטה ונעים קדימה. הם נואשים לעשות הכל בבת אחת אך לעולם מספיקים דבר – אז הם עושים עוד שעות בעבודה בשביל עוד ספרה על תלוש, עוד מכונית בגראז', עוד חיים שירדו לטמיון.

אתה חושב שהם יודעים?

כשאני מביט בהם וכל מה שאני רואה זה מספרים: 17 מיליארד טלפונים, 19 מיליארד זוגות נעליים, 65 מיליון תרנגולות שהם שוחטים לפני חימום גופתם במיקרו. אלה לא ארבעת הקירות, ד"ר ווסט. אלה 700 מינים ימיים על סף הכחדה, 100 אלף יונקים שמתים מהרעלת פלסטיק, מיליוני בעלי חיים שבשביל האדם הנבון הם אגדה אורבנית שקופה, כי בשבילו כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו. ארבע קירות ונוף לכביש המהיר. הוא לא רוצה לראות את זה.

והאמת, גם אני לא.