היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-11:00 וארוחת צהריים ב-12:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של האדם במראה מזמינות אותי פנימה. הוא נושא שמות רבים על כתפיו: רווק. חרדתי. סופר: מעוטר בטומי על מותניו והוגו על ידו, רצף אותיות לטיניות מקשטות שעון נירוסטה שמסב לאדם במראה אושר לדקה בודדת ביום: 18:00. מה הוביל אותו לכאן?

הוא יודע.

הוא יודע כמה צעדים מפרידים בין חדר השינה למטבח. הוא יכול לומר לך איזו רצפת עץ חורקת במסדרון גם אם תוביל אותו עם כיסוי עיניים. הוא עדיין לא יודע את הדרך לגן עדן אבל הוא מכיר כל פינה בגיהינום. קדימה. תשאל אותו – הוא יודע – את המהירות שגורמת ללהבים במאוורר התקרה להתמזג לעיגול אנמי מטושטש, כמה אריחים מקשטים את רצפת חדר האמבטיה שהוא נמנע כבר חודשים מלנקות, התבניות שמרכיבים שאריות משחת השיניים על המראה. הוא היה יכול לצייר אותם מהזיכרון. אתה רק צריך לתת לו את העט.

הוא יודע.

כל מי שמבסס את חייו על קרדיט נועד לכך שבעת מועד התשלום השערים יסגרו בפניו. כמובן, הוא יודע, אך בשביל אנשים כמוהו העתיד חבוי מאחורי אינספור סימני שאלה. בשבילו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו: כלי מכסף. אבקת קסמים. פיסת בד, וסכין וגביע. הוא יושב בכיסא בשולחן האוכל ומטיל את ראשו באקסטזה. כעת, הוא לא זקוק לאף מחילה.

הוא יודע.

האושר הוא רק תיאור מונוטוני למה שמרווה את עורקיו בקשת של ריגושים: אופוריה, שלווה, אהבה, חלומות. שקט. האדון במראה עוצם את עיניו ומקשיב לגאות דמו מטהרת את הפינות האכומות בנשמתו. עכשיו. עכשיו. עכשיו, שקט שמהדהד רק לרגע אך בו האמת מתגלה בבהירות: שום דבר לא משנה עכשיו, ועכשיו, כשכלי הקיבול מתקרר ונר השעווה מתעמעם בחזרה לאפלה, הוא יודע. החוב שולם. הברית נכרתה. שעון החול יתהפך פעם נוספת והנפילה לא תאחר לבוא: שפל אחר שפל, טביעה אחר טביעה, עד שהשובע יטפח לתיאבון והאופוריה של היום תהיה ללא יותר מרסיס מזדיין בגופו עוד הלילה. הוא חולה.

הוא יודע.

כבר 88 ימים שהוא חי כאילו והם היו יומו האחרון – שרוי בין חדר השינה למטבח שכל האמצעים להקלה בכאב הם כשרים – עדיין רווק, חרדתי, סופר. "4 קירות יכולים לגרום לכל אדם להרגיש כלוא," מדלקם לו הפסיכולוג, אבל מה לעזאזל הוא יודע? אלה לא ארבעת הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלא 120 מעלות בשדה הראייה שלי שממשיכות להקרין מציאות שטרם הסכמתי לקבל. אלה מיליוני אנשים שהולכים עם אטמי אוזניים משוכללים ולא עוצרים כדי לסתום את הפה ולהקשיב. אלוהים, אני צריך שקט; זוג נעלי הרים, שלוש טיפות השראה, ארבעה צעדים במורד המסדרון וחמישים דקות נסיעה צפונה. יש לי את כל הזמן שבעולם. 03:46, מאה על הדאשבורד ומי-יודע-כמה דמויות סהרוריות שעושות הכל במקביל: אוכלות תוך כדי נהיגה, מתכתבות תוך כדי הליכה, עיניהן מביטות מטה וגופם נע קדימה. הן נואשות לעשות הכל בבת אחת אך לעולם לא מספיקות דבר – הן תמיד צריכות עוד שעות בעבודה, עוד ספרה על תלוש, עוד מכונית בגראז'. לפעמים אני מביט בהם וכל מה שאני רואה זה מספרים: 17 מיליארד טלפונים, 19 מיליארד זוגות נעליים, 65 מיליון תרנגולות שהם שוחטים – במיטב אנושיותם – לפני חימום גופתם המעובדת במיקרו. אלה לא ארבעת הקירות, ד"ר ווסט. אלה 26 מיליארדרים, 41 מיליון עבדים, 700 מינים ימיים על סף הכחדה שעבורם הם רק אגדה אורבנית שקופה, כי בשבילם כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו. ארבע קירות ונוף לפארק. 100 קילומטרים ריבועיים שמשמשים ככל עולמנו.

אבל אני יודע. אני סופר.