היכל המראות III

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת.

רעיונות, מרקוס אורליוס

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה במשך שנים.

רב האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. אולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי זוג משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. לפעמים נראה שהם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם: כשהם מדקלמים את סיסמאות המועדון בעל פה, את הבעות הפנים הבדויות והמילים שלא מסגירות דבר. הם החליפו את האישיות שלהם בנימוסים – ב"מה נשמע?", ו"בסדר", ו"מזג האוויר נפלא היום, אה?" – וכעת, הפכו לחיקוי גרוע לאותה הדמות; קולם הד במקהלה.

במשך 8 שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת הרכבת, כטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. במשך 8 שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטראגית שכתב עבורי, אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו. 00:24. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור ודרך שממשיכה רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכולתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לאחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר, ושעה אחרי שחגגתי 18, אני עברתי הלאה. היום, אני כבר לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל הזכרונות נופלים כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשכל המסכות יורדות ומסכי והעשן מתנדפים… המציאות מופיעה בהירה מתמיד.

00:00. אתה פוקח את עיניך לאולם ומביט בפניהם של היושבים בקהל: תכונותיהם מתמזגות אחת עם השנייה עד שהוא, או הם, מופיעים כמו כתם אחד מטושטש; כמו רעיון מופשט בחלום שההיגיון בו ישן. אתה שואף. אתה נושף. אתה שומע את השקט מתגנב באיטיות מאחור… שקט. אתה רואה את זה? אינך יכול אפילו להבחין בין פניו הדהויות של הרופא לנרקומן, בין כומר לפושע, יהודי לנוצרי, אדם לחווה. לחיה. לאלוהים. אתה פוקח את עינך לאולם והעולם הוא אחד.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות: התהליך שחווה האדם שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות, ולהבין, את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כל-יודע, אך בשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם, נידון לקחת את התפקיד על עצמו. מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או שופט; שבו הפנטזיה המתוקה ביותר באהבה היא להינשא לאישה שאחרים חפצים בה; שלהיות גבר היא להעמיד פנים שיש לך ?!?! גדול יותר משל אחרים; שמה שנכון זה מה שהרוב מסכים לגביו; שטוב לב הוא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל היא בסך הכול הימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. 06:00. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית. אני השחקן הראשי.