היכל המראות III

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת.

רעיונות, מרקוס אורליוס

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי שמונה-עשרה. אפילו היום אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת אם הלילה הוא הזמן הנכון לעזוב. הוא לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה שנים.

האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת, והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. ואולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי זוג משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. לפעמים נראה שהם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם – מדקלמים את סיסמאות המועדון בעל פה, את הבעות הפנים הבדויות והמילים שלא מסגירות דבר. הם כולם החליפו את האישיות שלהם בנימוסים – ב"מה נשמע?", ו"בסדר", ו"מזג האוויר נפלא היום, אה?" – וכעת, הפכו לחיקוי גרוע לאותה הדמות. קולם הד במקהלה.

במשך שמונה שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת רכבת, כטשטוש של תנועה בכביש המהיר, כחלון מואר בשעת דמדומים. במשך שמונה שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטרגית שכתב עבורי. אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו.

00:24. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור ודרך שממשיכה רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכולתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לזיכרון אחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר. בלילה שחגגתי שמונה-עשרה נשבעתי לעבור הלאה. היום אני כבר לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל הזיכרונות נופלים כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשמסכי העשן מתנדפים והמציאות מופיעה בהירה מתמיד.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות – התהליך שחווה האדם שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות ולהבין את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כול-יודע, אך בשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם נידון לקחת את התפקיד על עצמו. 

מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או מפורסם; שבו הפנטזיה המתוקה ביותר באהבה היא להינשא לאישה שאחרים חפצים בה; שלהיות גבר היא להעמיד פנים שיש לך ?!?! גדול יותר משל אחרים; שמה שנכון זה מה שהרוב מסכים לגביו; שהתנהגות מכובדת היא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל מסתכמת בהימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. 

06:00. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית.
אני השחקן הראשי.