fbpx

היכל המראות II (עכשיו)

הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהנום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על שניות בודדות מההתחלה: ריקוד עדין. נשיקה ראשונה. חריקתו של החרמש. צעקתו של הפרפר. שאיפתו של האורגן. נשימתו של אלוהים. אתה ניצב עירום על הבמה ומנסה לקרוא בשמו אך הקול עדיין רועד, והכל קורה עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון נופל כמו דומינו והלב מתפלל להדרן, אתה נפגש פנים מול פנים עם אהבתו הגדולה ביותר של הבמאי: הפרדוקס.

בסוף, כשכל רכושנו נשאר בכניסה, נראה שרק בעת הנתינה אנחנו יכולים לקבל. נראה שרק בעת אובדן אנחנו יכולים להעריך את מה שהחזקנו. רק בעת המוות אנחנו יכולים להעלות על נס את החיים. בסוף, נראה שהדבר היחיד שנשאר קבוע הוא השינוי, וכל התחלה, וכל סוף, וכל גבול תמיד יהיה תלוי בהשקפתו של המתבונן במראה. אולי זה היקום שתמיד שנא את הקו הישר, ועבורו, נראה שהמוות הוא רק מעבר בין החדרים, מפני שבסוף, כשהדלתות נפתחות והאור פוגע בעדשה, בשבילי, הסוף מרגיש בדיוק כמו ההתחלה.