fbpx

גן עדן (למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באהבה שתיקח שנים לשכוח?)

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העצמאות. אני אוהב איך שקולה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרכנו: גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביבה בדוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מציעה להן כוס חלב עם קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה להן.

"את חושבת שהזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?״ אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים בבוקר כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

אני שואף. אני נושף. כשיאנה קוראת לי אידיוט במבטא חצי-אמריקאי אני כולא את הצבעות שלי בשלה חזק יותר. זהו קול שהיא שומרת רק עבורי, ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן מרחפות מעליה. הקול שהיוונים שמעו כשהם סטו לעבר הסירנות שהובילו להתרסקותן עם האבנים: כה עדין, קטיפתי, מלטף. כמו ריקוד קטן בחזה. כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג ביישנות לאחור, ואלוהים יודע שאין מקום מתאים לספוג ממנו מכאן – בגן עדן עלי אדמות – בחברתם של פרפרים ומשפחות נחליאלי שמשתוקקות לצ'ופר לאחר מסע של אלפי קילומטרים. כאן, נדמה שהלב רוקד למנגינה אחרת, ואם עוצמים את העיניים ומקשיבים, לכמה שניות כמעט ואפשר לשמוע את הניגון: עכשיו. עכשיו. עכשיו.