גן עדן / למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באנשים שייקח שנים לשכוח?

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. אני אוהב איך שהקול שלה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרך – גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביב דוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מניחה להן כוס חלב לצד קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה להן. "את חושבת שזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?" אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים בבוקר כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

״אתה אידיוט,״ היא אומרת בקול ששומר רק לי. ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן מרחפות מעליה, הקול שהיוונים שמעו כשהם הסיטו את ספינותיהן לעבר הסירנות. עדין, קטיפתי, מלטף. כמו ריקוד קטן בחזה. כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג בביישנות לאחור.

ואלוהים יודע שאין מקום מתאים יותר לשמוע אותו מכאן — בחברתן של חיפושיות ומשפחות הנחליאלי שמשתוקקות לצ'ופר אחרי שהקיפו חצי עולם כדי להיות כאן — וכאן, נדמה שהלב פועם למנגינה אחרת. ולפעמים כשעוצמים עיניים ומקשיבים באמת, מתחת לכל הרעש אפשר לשמוע את הקצב: עכשיו. עכשיו. עכשיו.