למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באהבה שתיקח שנים לשכוח?

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. אני אוהב איך שהקול שלה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בביתן. גבוהה ומתנשם בשביל הנחליאלי על האלון, עגול ותוסס בשביל החיפושית על הספסל, נמוך חלקלק בשביל ג'ינג'ר והגורים שרצים סביבה ליד דוכן הפלאפל. אני אוהב לשמוע את השמות סיפורי החיים שהיא ממציאה להן, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה לכך.

"את חושבת שהזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?״ אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים פתאום כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. כשהיא קוראת לי אידיוט במבטא חצי-אמריקאי, בקול שהיא שומרת רק לי, אני כולא את האצבעות שלי בשלה חזק יותר. ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן שרות מעליה, אותו אחד שהיוונים שמעו כשהם סטו לעבר הסירנות שהובילו להתרסקותן, עדין, מלטף, כמו ריקוד קטן בחזה, כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג ביישנות לאחור, סוג של יופי שאתה מנסה לתפוס כמה שיותר ממנו אך הוא, כמו האוקיינוס, חומק מבעד לאצבעות. אין מקום מתאים לספוג אותו מכאן – בחברת פרפרים ולהקות הנחליאלי שנשבר להם הזין מצעקות, הצפירות, והקולות הכועסים סביבם. עכשיו הם רוצים לשמוע את יאנה. הם רוצים לנוח על אצבעות היד השמאלית שלה כי גם להם מגיע צ'ופר אחרי מסע של אלפי קילומטרים, וכי ביד הימנית האצבעות של יאנה עדיין כלואות בשלי.