fbpx

היכל המראות

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת".

ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל

היכל המראות I

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם מעלינו והשמש טרם שקעה. אנחנו הנוסעים בסערה. הרוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים קבורים בתנאי קירור אופטמליים, מאה-חמישים על הדשבורד ורר חצי שעה מהפסגה. אני ומייקל בדרכנו לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. פנים מול פנים. הימים היו מוזרים, הרגל דבוקה לגז, היד מושטת למלווה אך התשובה אינה מגיעה מהאופק. בשבילינו הוא רק עוד קו הפרדה נוזל. אני רואה זאת עכשיו – את עורה של המציאות מתקלפת ואת צורותיה המולקולריות רועדות, רוקדות, ושרות במקהלה שאני ומייקל מהווים בה חלק. "זה… יפהפה," הוא לוחש. הוא צודק. 23:23. העולם נחזה בפנינו בהתזות צבע מטושטשות על גבי השמשה הרטובה ובכל אחת מהטיפות אני רואה את פניי – מפוחדות, סוטות, צמאות – אני שומע את המוות מקיש בחלון אך לא מקשיב למילה בפיו. ריחו המצחין מחלחל פנימה מבעד לשכבת ההגנה הסמיכות של הבודהה. "לא היום, " אני לוחש לכל מי שמוכן לשמוע. עיניים על הכביש. ידיים על ההגה. אני נותן פול גז כדי לקבל רק מעט בתמורה – מבט מהיר בשעון מראה שעשרים וחמש דקות הן כל מה שאני צריך. 23:24. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן בתשובה אחרת."

23:51. קרשנדו, המקהלה הומה ואני רואה בה כל צליל, כל תו, כל תנודה שרוקדת לתדרים שאני מרגיש לראשונה בחיי ומדליקה את המוח שלי כמו מופע זיקוקים מזדיין. "ג'יזס, מייקי, אני לא חושב שאני מוכן," אני מגמגם בכניסה. "מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לקחת את הנסיעה."
"אבל מייקי—" אני מתאמץ להגות.
"שקט," הוא אומר. "עכשיו."

שקט.

אני לא זוכר לכמה זמן הוא נמשך. אני צופה בו מופיע ונעלם כקרן אור ביום מעונן: מתכווץ, מתרחב, ומתקמר כהשתקפות מעוותת על פני מראת שעשועים; מהדהד כמקצב תופים בין קירות חדר ההמתנה, הבַּרְ זַח', הבַּארְדוֹ, הפּוּרְגָטוֹרְיוּם, כלוא בין המציאות לחלום על הספקטרום הזעיר שהתודעה מוכנה לקבל. בין מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית להולדתה של זהות אישית, נבדלת, עצמאית… או לפחות כך העזתי לחשוב. כאן, בהיכל המראות, היא רק עוד אשלייה אופטית על הזכוכית. רק אגדה ריקה מתוכן; נחשול בודד באוקיינוס שגבולותיו מוסתרים מהעין, מנשק, מצליף ומכה בהיגיון בשאלה שמותירה אותו כנוע: האם זהו הסוף או ההתחלה?

ד"ר ווסט אומר שהתשובה לכך טמונה בהשקפתו של מתבונן, אבל מה הוא יודע? אולי הוא מסוגל לענות על כך רק במבט לאחור אך בשבילי האמת נמצאת באמצע. כאן. עכשיו. פריים אחר פריים. עיניו הבהירות של מייקי משתקפות במרכזה של המראה הפנימית כנגד העולם העכור שאנחנו משאירים מאחורינו. עוד לחיצה על הגז, עוד שאגה יפנית, עוד 35 מטר ו-38 אלף טריליון חישובים שהמוח מבצע בשנייה: המבט החטוף באורות החולפים על כביש. הטייה קלה של ההגה ימינה. הרמה עדינה של הרגל למעלה. שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה. דקה לחצות. הראש מסתובב לחלון, ושיט היא המחשבה האחרונה להדהד בו, ובתוך שנייה אחת, הוא נזרק כמו בובת סמרטוטים הצידה. פריים. 23:59. סיבוב, חבטה, סיבוב, הזכוכית מתנפצת, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. אתה רואה את זה? 38 אלף טריליון חישובים שאין לך אפילו מילה באחד מהם. כן, המוח יודע, אבל היפנית הזאת לא: גלגליה ממשיכים לחרוק על האספלט ואתה נלחם להיזכר איך לעזאזל גורמים להם לעצור. פריים. הגוף נכנס למנגנון פרימיטיבי-הישרדותי והמוח סופג כמויות עצומות של מידע: מקצב הטיפות המהיר שנופלות על השמשה ומלטפות במהרה את צידי הרכב, אגלי הזיעה הקרה על המצח, קולו המפנט של מוריסון מותיר אחריו יותר מדי צללים ומעט מדי אור. זהו הסוף.

דקה לחצות. שוט בזווית עקומה ובו שתי הידיים על ההגה. האצבעות רועדות. קאט. סיקוונס תמונות מהארוחה אתמול בערב מתנגן כתקליט שבור בזיכרון. רצף החלקות לפתיחת מסך הנעילה. הספרה 3. זה היה צומת. קאט. פלאש-בק. (קריינות) אני זוכר: בלמים עוצרים מכוניות, אבל איך לעזאזל בולמים? קלוז-אפ: הרמה חדה של הרגל למעלה, ימינה, שמאלה, ימינה? שמאלה. למטה. זעקה. שקט.

עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו.

כרית האוויר מלטפת את פנייך במה שמרגיש כנחיתה רכה לגן עדן ונקטעת בג'אמפ-קאט לגיהנום. חצות. בניו יורק, גופת אישה נמצאה במלון עלוב. לאחר כמה ימים באמבט חומצה, בלי שיניים, בלי טביעות אצבעות, הגופה כבר לא ניתנת לזיהוי. בערב הסעודית, נער ממהר אל כיכר העיר, שם מתאסף ההמון לחזות בעריפת הראש של אביו. באפגניסטן, על פסגת הר נידח, רופא צעיר עורך ניסוי מחריד. הניסוי מצליח. בפריס, החיים יפים. בעזה, טיל מחטיא את המטרה. בישראל, על גבול הגליל העליון, אדם מתעורר לרסיסי זכוכית שהוא עדיין לא מזהה את מיקומם. 206 עצמות שמרביתן, בהסתברות סטטיסטית, מרוסקות. מה עכשיו? העולם התהפך. המוזיקה נגמרה. כבו את האור.

היכל המראות II

הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהנום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על שניות בודדות מההתחלה: ריקוד עדין. נשיקה ראשונה. חריקתו של החרמש. צעקתו של הפרפר. שאיפתו של האורגן. נשימתו של אלוהים. אתה ניצב עירום על הבמה ומנסה לקרוא בשמו אך הקול עדיין רועד, והכל קורה עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון נופל כמו דומינו והלב מתפלל להדרן, אתה נפגש פנים מול פנים עם אהבתו הגדולה ביותר של הבמאי: הפרדוקס.

בסוף, כשכל רכושנו נשאר בכניסה, נראה שרק בעת הנתינה אנחנו יכולים לקבל. נראה שרק בעת אובדן אנחנו יכולים להעריך את מה שהחזקנו. רק בעת המוות אנחנו יכולים להעלות על נס את החיים. בסוף, נראה שהדבר היחיד שנשאר קבוע הוא השינוי, וכל התחלה, וכל סוף, וכל גבול תמיד יהיה תלוי בהשקפתו של המתבונן במראה. אולי זה היקום שתמיד שנא את הקו הישר, ועבורו, נראה שהמוות הוא רק מעבר בין החדרים, מפני שבסוף, כשהדלתות נפתחות והאור פוגע בעדשה, בשבילי, הסוף מרגיש בדיוק כמו ההתחלה.

היכל המראות III

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה במשך שנים.

רב האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. אולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי זוג משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. הם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם – מדקלמים את כל הבעות הפנים בעל פה, את כל שרירי הגבות והמילים שלא אומרות דבר – מתי להנהן, מתי לענות בקולם הגבוה; לפעמים נראה שאפילו האנחות שלהם נשמעות אותו דבר. נראה שכולם רק חיקוי גרוע לאותה הדמות; קולם רק הד במקהלה.

במשך 8 שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת הרכבת, כטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. במשך 8 שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטראגית שכתב עבורי, אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו. 00:48. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור ודרך שממשיכה רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכלתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לאחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר, ובגיל 18 אני עברתי הלאה. היום, אני לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון אחר נופל כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשכל המסכות יורדות ומסכי והעשן מתנדפים, המציאות מעולם לא הייתה בהירה יותר. 21:59. אתה פוקח את עיניך להיכל המראות ורואה את פניהם כל של היושבים בקהל – דמויותיהן מתמזגות אחת לשנייה עד שפרצופם נשאר ללא יותר מכתם מטושטש; לא יותר מרעיון מופשט בחלום שההיגיון בו ישן. אתה שואף. אתה נושף. עכשיו, כשאתה פוקח את עיניך לאולם אינך יכול להבחין בין פניו הדהויות של הרופא לנרקומן. כומר לפושע. יהודי לנוצרי. אדם לחווה. לחיה. לאלוהים.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות: התהליך שחווה מי שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות, ולהבין, את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כל-יודע, אך בשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם, נידון לקחת את התפקיד על עצמו. מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או שופט; שבו הפנטזיה המתוקה ביותר באהבה היא להינשא לילדה מבית אשכנזי; שלהיות גבר היא להעמיד פנים שיש לך ???? גדול יותר משל אחרים; שמה שטוב זה מה שהרוב מסכים לגביו; שהתלהבות משמועתה לנאום בפני קהל ואומץ משמעותו הסתכנות בהפסד של מאה שקלים; שטוב לב הוא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל היא בסך הכול הימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. דקה לאחר חצות. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית. אני השחקן הראשי.

"רד כבר מהמכונית החשמלית," מייקל קוטע את מחשבותיי. "אתה רוצה למשוך אלינו את כל תשומת הלב בקניון?"

היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. "עוד יום," הוא נאנח חזרה. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בשלטי הפרסום בפלורנטין. אפילו על התפוח שלי יש פרסומת. כוס קפה ב-10:30 וארוחת צהריים ב-11:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של האדם במראה מזמינות אותי פנימה. הוא נושא שמות רבים על כתפיו: רווק. חרדתי. סופר: מעוטר בטומי על מותניו והוגו על ידו, רצף אותיות לטיניות מקשטות שעון נירוסטה שמסב לאדם במראה אושר לדקה בודדת ביום: 18:00. מה הוביל אותו לכאן?

הוא יודע.

הוא יודע כמה צעדים מפרידים בין חדר השינה למטבח. הוא יכול לומר לך איזו רצפת עץ חורקת במסדרון גם אם תוביל אותו עם כיסוי עיניים. קדימה. תשאל אותו – הוא יודע – המהירות שגורמת ללהבים במאוורר התקרה להתעמם לעיגול אנמי מטושטש, כמה אריחים מקשטים את רצפת חדר האמבטיה שהוא נמנע כבר חודשים מלנקות, התבניות שמרכיבים שאריות משחת השיניים על המראה. הוא היה יכול לצייר אותם מהזיכרון. אתה רק צריך לתת לו את העט.

הוא יודע.

כל מי שמבסס את חייו על קרדיט נועד לכך שבמועד התשלום השערים יסגרו בפניו, אך בשביל אנשים כמו האדון במראה העתיד חבוי מאחורי אינספור סימני שאלה. בשבילו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו: כלי מכסף. אבקת קסמים. פיסת בד, וסכין וגביע. הוא יושב בכיסא בשולחן האוכל ומטיל את ראשו באקסטזה. כעת, הוא לא זקוק למחילה.

הוא יודע.

האושר הוא רק תיאור אפור למה שמרווה את עורקיו בקשת עשירה של ריגושים: אופוריה, שלווה, אהבה, חלומות. שקט. דממה. האדון במראה עוצם את עיניו ומקשיב לגאות דמו מטהרת כל פינה בנשמתו האכומה. עכשיו. עכשיו. עכשיו, שקט. הוא מקשיב, וכשכלי הקיבול מתקרר ונר השעווה מתעמעם בחזרה לאפלה, הוא יודע. החוב שולם. הברית נכרתה. שעון החול יתהפך פעם נוספת והנפילה לא תאחר לבוא: שפל אחר שפל, טביעה אחר טביעה, עד שהשובע יטפח לתיאבון והאופוריה של היום תהיה ללא יותר מרסיס מזדיין בגופו עוד הלילה. הוא חולה.

הוא יודע.

כבר 88 ימים שהוא חי כאילו והם היו יומו האחרון – שרוי בין חדר השינה למטבח שכל האמצעים להקלה בכאב הם כשרים – עדיין רווק, חרדתי, סופר. "4 קירות יכולים לגרום לכל אדם להרגיש כלוא," אומר לו הפסיכולוג, אבל מה לעזאזל הוא יודע? אלה לא 4 הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלא 120 מעלות בשדה הראייה שלי שעוד מקרינות מציאות שטרם הסכמתי לקבל. אלה מיליוני אנשים שהולכים עם אטמי אוזניים משוכללים ולא עוצרים בשביל לסתום את הפה. אני צריך שקט. דממה. כשאני צופה בהליכתם הסהרורית במורד הרחוב כל מה שאני רואה זה מספרים: 3 חטאים. מלאים בגרגרנות. עצלות. תאווה לבשרים. אלה 302,000,000 פרות, 552,000,000 כבשים, 1,400,000,000 חזירים, 65,000,000,000 תרנגולות שהם שוחטים – במיטב אנושיותם – לפני חימום גופתם במיקרו. אלה 53,000,000,000 טונות של גזי חממה, 5,300,000,000 חתיכות פלסטיק באוקיינוס שמעמידים מאות מינים על סף הכחדה, אבל ביג פאקינג דיל, אחי, בקנה מידה גדול מספיק הם רק עוד מספר חיוור בין 332 שכבר הכחדנו.

אני יודע. אני סופר.

30,000 מילים. 41,000,000 עבדים. 10,400,000 מתוכם ילדים; 4,800,000 מתוכם מנוצלים מינית, אבל כמה זה כבר משנה? בשבילינו, בערך אחרי 20, האנשים האלה הופכים למספר ללא שם. 9 אפסים. 4,000,000,000. אני רואה את המספר הזה בכל יום. כ-4,000,000,000 אנשים, מחצית מהאוכלוסייה האנושית, חיים על פחות מ-2.5 דולר ליום בייצור מוצרים שהעולם המערבי יזרוק לפח תוך שנתיים. אלה לא 4 הקירות המזדיינים האלה, ד"ר ווסט, אלה ה-4,000,000,000 בני אדם שהונם המצטבר שווה להונם של 26 בעלי שם בראש הפירמידה. איך אני נפטר מהם?

אני לא יודע. למען האמת, אני לא בטוח שאני יכול.