היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת".

ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם מעלינו והשמש טרם שקעה. אנחנו נוסעים בסערה, רוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים קבורים בתנאי קירור אופטימליים, מאה חמישים על הדשבורד וחצי שעה מהפסגה. אני ומייקל בדרך לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. פנים מול פנים. 

18:32. ירייה מהאגזוז מהדהדת בסמוך לכינרת. הגשם מתחזק. העולם נחזה בפנינו כהתזות צבע מטושטשות על גבי השמשה ובמציאות הפוכה מזו שהכרתי. גווני טורקיז, זהב וארגמן נוזלים לאומנות שמתגלה בפנינו רק לרגע, רק עד שהווישרים מאפסים את הקנבס וצבעים חדשים תופסים את מקומם. 

אני שואף. אני נושף. אני מרגיש את עורו של העולם מתקלף ואת צורתו המולקולרית רועדת, רוקדת, שרה במקהלה שאני מייקל מהווים בה חלק. "זה… יפהפה," הוא לוחש. הוא צודק. אנחנו ברי-מזל להיות בחיים. 

18:35. קרשנדו. המוות נוקש בחלון כששמותינו עומדים בפיו. אני רואה את פניו. אני מריח את צחנתו מבעד לשכבת ההגנה הסמיכה של הבודהה. "לא היום," אני לוחש לכל מי שרק מוכן לשמוע. עיניים על הכביש. ידיים על ההגה. אני נותן פול גז כדי לקבל מעט בתמורה – מבט חטוף בשעון מראה שעשרים וחמש דקות הן כל מה שאני צריך. 

18:37. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזו אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן עם תשובה אחרת."

18:51. פורטה. המקהלה הומה ואני רואה כל צליל, כל ניגון, כל תו. כולם מדליקים את התאים האפורים במוחי כפסטיבל זיקוקים מסנוור.
"ג'יזס, מייקי, אני לא חושב שאני מוכן," אני מגמגם בכניסה.
"מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לעלות על הנסיעה."
"אבל מייקי – " 
"שקט," הוא קוטע את המילים. "עכשיו."

שקט. כמה זמן הוא נמשך? 
הוא מתגנב מאחוריי באיטיות, רוקד כמו צל למנגינה שאוזניי חירשות לה. שקט – יש לו צליל כה משונה. הוא מופיע ונעלם כקרן אור בין עננים. מתכווץ, מתרחב ומתקמר כהשתקפות מעוותת על פני מראת שעשועים; כמקצב מנדנד בחדר המתנה, הבַּרְ זַח', הבַּארְדוֹ, הפּוּרְגָטוֹרְיוּם, כלוא בין המציאות לחלום על הספקטרום הזעיר שהתודעה האנושית מוכנה לקבל. בין מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית להולדתה של זהות אישית, נבדלת, עצמאית… או לפחות כך העזתי לחשוב. בהיכל המראות הזהות היא רק אשליה על גבי הזכוכית. אגדה ריקה מתוכן. עוד נחשול באוקיינוס שגבולותיו רחוקים מלהסתיים, ובכל שעה, ובכל רגע, הוא מצליף בשאלה שמותירה אותי כנוע: האם זהו הסוף או ההתחלה?

שקט.

ד"ר דיוויס אומר שהתשובה לכול טמונה בהשקפתו של המתבונן. עכשיו, האמת מופיעה באמצע. פריים אחר פריים. עיניו הבהירות של מייקי משתקפות במרכזה של המראה הפנימית כנגד העולם העכור שאנחנו משאירים מאחורינו. עוד לחיצה על הגז, עוד שאגה יפנית, עוד 35 מטר ו-38 אלף טריליון חישובים שהמוח מבצע בשנייה. מבט חטוף באורות החולפים בכביש. הטיה קלה של ההגה ימינה. הרמה עדינה של הרגל למעלה. שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה. דקה לחצות. הראש מסתובב לחלון. "שיט" היא המחשבה האחרונה להדהד בו, ובן רגע הוא נזרק כמו בובת סמרטוטים הצידה.
פריים. 

18:58. סיבוב, חבטה, סיבוב, הזכוכית מתנפצת, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. אתה רואה את זה? 38 אלף טריליון חישובים שאין לך היגד באחד בהם. כן, אולי המוח יודע, אבל היפנית הזאת לא – גלגליה ממשיכים לחרוק על האספלט ואתה נלחם כדי להיזכר איך לעזאזל גורמים להם לעצור. פריים. הגוף נכנס למנגנון פרימיטיבי-הישרדותי והמוח סופג כמויות עצומות של מידע – מקצב הטיפות המהיר על השמשה וממשיכות לגלוש לאורך צידי הרכב, הרעמים מתגלגלים במרחק, אגלי הזיעה הקרה על המצח, קולו המהפנט של מוריסון מותיר אחריו יותר מדי צללים ומעט מדי אור.

זהו הסוף.

דקה לחצות. שוט בזווית עקומה ובו שתי הידיים על ההגה. האצבעות רועדות. קאט. סיקוונס תמונות מהארוחה אתמול בערב מתנגן כתקליט שבור בזיכרון, רצף החלקות לפתיחת מסך הנעילה, הספרה 3. זה היה צומת. קאט. פלאש-בק. (קריינות) אני זוכר: בלמים עוצרים מכוניות. אוקיי, אבל איך לעזאזל בולמים? פריים. קלוז-אפ: הרמה חדה של הרגל למעלה, ימינה, שמאלה, ימינה? שמאלה. למטה. זעקה. שקט.

עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו.

כרית האוויר מלטפת את פניך במה שמרגיש כמו נחיתה רכה בגן עדן ונקטעת בג'אמפ-קאט לגיהינום.

חצות. בירושלים, ראשה של פרה הושלך לחצר הבית. בסינדי אדם נאבד בקניון. לאחר שלושה שבועות ללא מים, ללא מוצא, גופתו נמצאה שרויה בסמוך לחדר המדרגות. בברלין, בינתיים, החיים יפים. בעזה, טיל פוגע במטרה. מאתיים קילומטרים צפונה, בגבול הגליל העליון, אדם מתעורר ל-206 עצמות שמרביתן, בהסתברות סטטיסטית, מרוסקות. מה עכשיו? 
ספוילר: העולם התהפך.
המוזיקה נגמרה.
כבו את האור.