fbpx

היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת".

ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם מעלינו והשמש טרם שקעה. אנחנו הנוסעים בסערה. הרוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים קבורים בתנאי קירור אופטימליים, מאה-חמישים על הדשבורד ועוד חצי שעה מהפסגה; אני ומייקל בדרכנו לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. פנים מול פנים. 23:22. ירייה מהאגזוז מהדהדת בסמוך לכינרת. הגשם מתחזק. העולם נחזה בפנינו בהתזות צבע מטושטשות על גבי השמשה ובכל אחת מהטיפות אני רואה מציאות הפוכה מזו שהכרתי: גווני טורקיז, זהב וארגמן נוזלים לאומנות שמתגלה בפנינו רק לרגע; רק עד שהוִישֶׁר ינקה את הקנבס וצבעים חדשים יתפסו את מקומם. אני שואף. אני נושף. אני מרגיש את עורו של העולם מתקלף ואת צורתו המולקולרית רועדת, רוקדת, ושרה במקהלה שאני ומייקל מהווים בה חלק. "זה… יפהפה," הוא לוחש. למען האמת, הוא צודק. אנחנו ברי-מזל להיות בחיים. 23:23. קרשנדו. המוות נוקש בחלון כששמותינו עומדים בפיו. אני רואה את פניו. אני מריח את צחנתו מבעד לשכבת ההגנה הסמיכה של הבודהה. "לא היום, " אני לוחש לכל מי שרק מוכן לשמוע. עיניים על הכביש. ידיים על ההגה. אני נותן פול גז כדי לקבל רק מעט בתמורה – מבט חטוף בשעון מראה ששלושים וחמש דקות הן כל מה שאני צריך. 23:24. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן בתשובה אחרת."

23:51. פורטה, המקהלה הומה ואני רואה בה כל צליל, כל ניגון, כל תו שרוקד לתדרים שאני מרגיש לראשונה בחיי; כולם מדליקים את התאים האפורים במוחי כפסטיבל זיקוקים מזדיין. "ג'יזס, מייקי, אני לא חושב שאני מוכן," אני מגמגם בכניסה. "מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לקחת את הנסיעה."
"אבל מייקי—" אני נלחם להעלות על שפתיי.
"שקט," הוא קוטע את הניסיון. "עכשיו."

שקט. אני לא זוכר לכמה זמן הוא נמשך.
שקט. אני צופה בו מופיע ונעלם כקרן אור ביום מעונן: מתכווץ, מתרחב, ומתקמר כהשתקפות מעוותת על פני מראת שעשועים; מהדהד כמקצב תופים בין קירות חדר ההמתנה, הבַּרְ זַח', הבַּארְדוֹ, הפּוּרְגָטוֹרְיוּם, כלוא בין המציאות לחלום על הספקטרום הזעיר שהתודעה האנושית מוכנה לקבל. בין מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית להולדתה של זהות אישית, נבדלת, עצמאית… או לפחות כך העזתי לחשוב. כאן, בהיכל המראות, הזהות היא רק עוד אשליה אופטית על גבי הזכוכית. אגדה ריקה מתוכן. נחשול זעיר באוקיינוס שגבולותיו מוסתרים מהעין, מנשק, מצליף ומכה בהיגיון בשאלה שמותירה אותו כנוע: האם זהו הסוף או ההתחלה?

ד"ר ווסט אומר שהתשובה לכל טמונה בהשקפתו של המתבונן, ובשבילי, האמת מופיעה באמצע. כאן. עכשיו. פריים אחר פריים. עיניו הבהירות של מייקי משתקפות במרכזה של המראה הפנימית כנגד העולם העכור שאנחנו משאירים מאחורינו. עוד לחיצה על הגז, עוד שאגה יפנית, עוד 35 מטר ו-38 אלף טריליון חישובים שהמוח מבצע בשנייה: המבט החטוף באורות החולפים על כביש. הטיה קלה של ההגה ימינה. הרמה עדינה של הרגל למעלה. שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה. דקה לחצות. הראש מסתובב לחלון, "שיט" היא המחשבה האחרונה להדהד בו, ובן רגע, הוא נזרק כמו בובת סמרטוטים הצידה. פריים. 23:59. סיבוב, חבטה, סיבוב, הזכוכית מתנפצת, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. אתה רואה את זה? 38 אלף טריליון חישובים שאין לך אפילו מילה באחד מהם. כן, המוח יודע, אבל היפנית הזאת לא: גלגליה ממשיכים לחרוק על האספלט ואתה נלחם להיזכר איך לעזאזל גורמים להם לעצור. פריים. הגוף נכנס למנגנון פרימיטיבי-הישרדותי והמוח סופג כמויות עצומות של מידע: מקצב הטיפות המהיר שנופלות על השמשה ומלטפות במהרה את צידי הרכב, הרעמים מתגלגלים במרחק, אגלי הזיעה הקרה על המצח, קולו המהפנט של מוריסון מותיר אחריו יותר מדי צללים ומעט מדי אור. זהו הסוף.

דקה לחצות. שוט בזווית עקומה ובו שתי הידיים על ההגה. האצבעות רועדות. קאט. סיקוונס תמונות מהארוחה אתמול בערב מתנגן כתקליט שבור בזיכרון, רצף החלקות לפתיחת מסך הנעילה, הספרה 3. זה היה צומת. קאט. פלאש-בק. (קריינות) אני זוכר: בלמים עוצרים מכוניות. אוקיי, אבל איך לעזאזל בולמים? פריים. קלוז-אפ: הרמה חדה של הרגל למעלה, ימינה, שמאלה, ימינה? שמאלה. למטה. זעקה. שקט.

עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו.

כרית האוויר מלטפת את פנייך במה שמרגיש כנחיתה רכה לגן עדן ונקטעת בג'אמפ-קאט לגיהינום. חצות. בירושלים, ראשה של פרה הושלך לחצר הבית. בסינדי, אדם נאבד בקניון. לאחר שלושה שבועות ללא מים, ללא מוצא, נמצאה גופתו שרויה בסמוך לחדר המדרגות. בברלין, בינתיים, החיים יפים. בעזה, טיל פוגע במטרה. מאתיים קילומטרים צפונה, על גבול הגליל העליון, אדם מתעורר לרסיסי זכוכית שהוא עדיין לא מזהה את מיקומם. 206 עצמות שמרביתן, בהסתברות סטטיסטית, מרוסקות. מה עכשיו? טיפה אחרונה לוחשת באוזנו שהעולם התהפך. המוזיקה נגמרה. כבו את האור.