fbpx

היכל המראות

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם והשמש טרם שקעה. אנחנו הנוסעים בסערה. הרוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים שמורים בתנאי קירור אופטמליים, מאה-חמישים על הדשבורד וחצי שעה מהפסגה: אני ומייקל בדרכנו לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. בכל לחיצה על הגז הגבולות בין הנתיבים מתעממים עם גבולות ההיגיון. העולם סביבנו מתקלף וצורתו המולקולרית רועדת, רוקדת, ושרה במקהלה שאני ומייקל מהווים בה חלק. 19:34. חזיונות. אני רואה את עצמי בכל טיפה שנערמת על השמשה – מפוחד, נמוג, חוטא, צמא – אני שומע את המוות מקיש בשמשה אבל עדיין נמנע מלהקשיב. ריחו המצחין מחלחל מבעד לשכבת ההגנה של הבודהה, "לא היום," אני לוחש למי שרק מוכן לשמוע. אני שואף. אני שואף. אני נותן פול גז כדי לקבל רק מעט בתמורה. חצי שעה היא כל מה שאני צריך. 19:54. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן בתשובה אחרת."

19:58. קרשנדו, המקהלה הומה ואני רואה בה כל צליל. "אני לא חושב שאני מוכן, מייקי, לא היום," אני מגמגם בכניסה. "מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לקחת את הנסיעה."

בכניסה להיכל המראות הזמן מריח כמעט כמו קליידוסקופ. כל גוון וכל גל אור נוזלים על פני הזכוכית כהשתקפות מעוותת על מראת שעשועים, ועדיין, אף לא אחד מהם שופך מספיק אור על התסריט. האם זה הסוף או ההתחלה? נראה שהתשובה נמצאת בעיני המתבונן וכעת, מנקודת המבט שלי, נראה שהכל קורה עכשיו. פריים אחר פריים. 19:59. שאיפה. הזכוכית מתנפצת, "מה קורה?" היא השאחה ששמהדהדת בראשך רגע לפני שהוא נזרק הצידה, סיבוב, חבטה, סיבוב, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. נשיפה. רסיסים בחלקים שאתה עדיין לא מזהה את מיקומם, פקקים בכניסה ללה גווארדיה, העולם התהפך, המוזיקה נגמרה. כבו את האורות.

הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, בלתי אפשרי להבדיל בין שערי גן עדן לגיהנום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הופכות לחסם, למסנן, ליחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, מתים רק פעם אחת, אבל אני זוכר רק שניות בודדות מההתחלה: ריקוד עדין. נשיקה ראשונה. חריקתו של החרמש. צעקתו של הפרפר. שאיפתו של האורגן. נשימתו של אלוהים. אתה ניצב עירום על הבמה ומנסה לקרוא בשמו אך הקול עדיין רועד, והכל קורה עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון נופל כמו דומינו והלב מתפלל להדרן, אתה נפגש פנים מול פנים עם אהבתו הגדולה ביותר של הבמאי: הפרדוקס.

בסוף, כשכל רכושנו נשאר בכניסה, נראה שרק בעת הנתינה אנחנו יכולים לקבל. נראה שרק בעת אובדן אנחנו יכולים להעריך את מה שהחזקנו. רק בעת המוות אנחנו יכולים להעלות על נס את החיים. נראה שבסוף, הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא השינוי, וכל התחלה, וכל סוף, וכל גבול תמיד יהיה תלוי בנקודת מבטו של המתבונן. נראה שהיקום תמיד שנא את הקו הישר, ועבורו, המוות הוא רק מעבר בין החדרים, ולבסוף, כשהדלתות נפתחות והאור פוגע בעדשה, הסוף מרגיש בדיוק כמו ההתחלה.

היכל המראות II

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגת שוב ושוב בדמיון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה במשך שנים.

רב האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. אולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. הם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם – מדקלמים את כל הבעות הפנים בעל פה, את כל שרירי הגבות והמילים שלא אומרות דבר – מתי להנהן, מתי לענות בקולם הגבוה; לפעמים נראה שאפילו האנחות שלהם נשמעות אותו דבר. נראה שכולם חיקוי גרוע של אותה הדמות. נשמע שקולם רק הד במקהלה.

במשך 8 שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת הרכבת, כשטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. במשך 8 שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטראגית שכתב עבורי, אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו. 00:48. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור וכביש שממשיך רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכלתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לאחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר, ובגיל 18 אני עברתי הלאה. היום, אני לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון אחר נופל כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשכל המסכות יורדות ומסכי והעשן מתנדפים, המציאות מעולם לא הייתה בהירה יותר. 19:58. אתה פוקח את עיניך לאולם ורואה את פניהם של היושבים בקהל – תכונותיהם מתמזגות אחת לשנייה עד שפרצופם נשאר ללא יותר מכתם מעט מטושטש; לא יותר מרעיון מופשט בחלום שההיגיון בו ישן. אתה שואף. אתה נושף. כשאתה פוקח את עיניך לאולם אתה יכול לראות, אך לא להבחין, בין פניהם הדהויות של הרופא לנרקומן. כומר לפושע. יהודי לנוצרי. אדם לחווה. לחיה. לאלוהים.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות: התהליך שחווה מי שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות, ולהבין, את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כל-יודע, ובשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם, נידון לקחת את התפקיד על עצמו. מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או שופט; שבו החלום העשיר באהבה הוא להינשא לילדה מבית אשכנזי; שלהיות גבר היא להעמיד שיש לך ???? גדול יותר משל אחרים; שהחוכמה היא מה שהרוב אומר שהיא; שהתלהבות משמועתה לנאום בפני קהל ואומץ משמעותו הסתכנות בהפסד של מאה שקלים; שטוב לב הוא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל היא בסך הכול הימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. 19:58. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית. אני השחקן הראשי.

היכל המראות III

[המשך יבוא]