fbpx

לחישה בעולם של צעקות

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על יאנה. היד שלה בשלי והרגל שלי על הגז. מאה-חמישים על הדשבורד וארבע דקות מהיעד. שיר אחד של בויז-טו-מן, לילה אחד ללא שליטה עצמית, שנה שמופיעה רק פעם בחיים. סוף הדרך. ג'קט עור. זוג נעלי גשם אדומות ותחזית אחת שמשקרת. נקודות מפוזרות בשמיים בהירים משאירות הרבה מקום לחלומות מכאן, בשולי הדרך של נחשולים, בפרברים של שביל החלב, בלב ליבו של הקוסמוס.

״את מאמינה בגורל?״ אני שואל ונשכב על הדשא. עיניי סוקרות מיליארדי שנות אבולוציה כוכבית במבט, וצונחות לעבר שיירת מכוניות שדוהרת קדימה. אני שואף. אני נושף. רגע לפני שהן מתכווצות לנקודה עמומה באופק הן משאירות בי שאלה שהאנושות מתקשה לדעת: לאן הכל מתנקז?
״אני מניחה לכולנו יש יש יעוד, אם זה מה שאתה מתכוון אליו.״
"זה לא אותו דבר," אני אומר. "את יכולה להיכשל בייעוד אבל לא להתחמק מהגורל. הוא ידוע מראש, מַכְּתוּבּ – כפי שסבא היה אומר – חרוט שם למעלה. בכוכבים.״
״ואתה מאמין בזה?״ היא נשכבת לצידי.
״כן. זה מצחיק, אבל שמעתי בדוקומנטרי שתיאוריית היחסות של איינשטיין דוגלת ברעיון שנקרא נצחיות; הוא טוען שביקום שלנו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים באופן שווה כך שהעתיד כבר קיים. ההבדל בינו להווה הוא אינו אלא אשליה משכנעת. ולאחרונה…״ אני מגמגם באי-וודאות שהתבוננות ממושכת בכוכבים נוטה להסב. ״לאחרונה אני תוהה איך נראה העתיד שלי, ויותר נכון, איך אני רוצה שהוא יראה. אני מדמיין את עצמי מבוגר ועייף, כשאני שוכב על המיטה שבה אני הולך למות. אני מדמיין את הדברים שאני חושב עליהם, הדברים שהייתי רוצה להספיק לעשות ומתפלל שהייתה לי את ההזדמנות לעשות אותם שוב, ופתאום, כשאני פותח את העיניים, המשאלה שלי מתגשמת. אני בן 21. ובכמה השניות האלה העולם נראה אחרת. סדר העדיפויות שלי משתנה. כשאני מסתכל סביבי אני יכול להעלות 99 דברים שהעולם פוקד עליי לעשות אבל אף אחד מהם לא מקרב אותי לעתיד שבו אני רוצה להיות. איתך. והריב שלי עם מיקי? הדדליין בעבודה? עוד ג'ובה? עוד קרדיט בתפקיד אילם? הם כולם נופלים בקרב מול המוות. הדבר היחיד שנשאר הוא את. פעם אחר פעם."

״לשום דבר אין משמעות מלבד האחת שאנחנו נותנים לה,״ היא מעלה על פני שפתיים רכות. סדרת מחשבות אסורות. ידיים למטה. נשיקה שמתחילה בעשרים שניות וממשיכה עד שהשמש עולה על פני עיר שלעולם לא הולכת לישון. אי-שפיות באוקיינוס של היגיון. עירום כנה בבמה של תחפושות. לחישה מאוהבת בעולם של צעקות.

"כמה מלחמות בין-גלקטיות אתה חושב שמתרחשות שם למעלה?"
״אני יכול לנחש,״ אני מחייך. ״אבל אני מעדיף לא לדעת את התשובה.״
״למה לא?״
״כי אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים.״
העיניים שלי מצטלבות בשלה. "אולי אתה צודק," היא חצי-נאנחת. "ועדיין, זה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת למסע? אתה יודע, כשקולומבוס עגן באמריקה כל הקרטוגרפים בעולם האמינו שהפאזל הגיאוגרפי הושלם. הם היו בטוחים שהיו שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה – ורק האוקיינוס העולמי הגדול ביניהן. תסתכל למעלה. אמנם קל לנו להרגיש זחוחים היום, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות על היקום ממה שהקרטוגרפים ידעו על כדור הארץ. ואני רוצה לדעת. כן, הסיכויים תמיד יהיו נגדנו, אבל ממתי המדע נמנע מניסוי רק כי הוא עשוי להסתיים בפיצוץ? זה מרגיש קצת כמו להיכנע בדקה התשעים. כמו מקהלה שעוצרת רגע לפני הפורטיסימו. הפחד תמיד יספר לנו שהיא תגיד לנו ״לא״ ושהכישלונות המביכים שלנו יהיו למטרת הלעג של האנושות עד קץ הימים, אבל למה לתת לו לקבוע את העלילה?" היא מניחה את ידה על רגלי. " אני לא מכירה אף סרט גאוני שהולך לפי עלילה הגיונית, וחוץ מזה, אתה לא חושב שיותר כיף לתת ללב לנווט?"
"אולי," אני כולא את האצבעות שלי בשלה. "אז אולי שווה לנו להפסיק להיות נואשים לחפש אותם. אנחנו צריכים לשחק אותה קשים להשגה, להעמיד פנים שלא אכפת לנו."
"אולי," היא מהדקת את שלי חזק יותר. "ואולי זה כמו שריצ'רד פיינמן אמר: מדע זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו עושים את זה."