לחישה בעולם של צעקות

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על נועה. היד שלה בשלי והרגל שלי על הגז. מאה-שלושים על הדשבורד וארבע דקות מהיעד. שיר אחד של בויז-טו-מן, לילה אחד ללא שליטה עצמית, שנה שמופיעה רק פעם בחיים. סוף הדרך. ג'קט עור. זוג נעלי גשם אדומות ותחזית אחת שמשקרת. נקודות מפוזרות בשמיים בהירים משאירות הרבה מקום לחלומות מכאן, בשולי הדרך של נחשולים, בפרברים של שביל החלב, בלב ליבו של הקוסמוס.

״את מאמינה בגורל?״ אני שואל ונשכב על הדשא. העיניים שלי סוקרות 15 מיליארד שנים במבט וצונחות לעבר עולם שתמיד דולק, תמיד מחובר, דמויות שנמצאות בהצגה-עצמית ושיירת מכוניות שדוהרות קדימה. כולן משאירות בי שאלה שהאנושות מתקשה לדעת: לאן הכל מתנקז?
״אני מניחה לכולנו יש יש יעוד, אם זה מה שאתה מתכוון אליו.״
"זה לא אותו דבר," אני אומר. "את יכולה להיכשל בייעוד אבל הגורל שלך נקבע מראש. הכל מכתוב – כמו שסבא שלי היה אומר – רשום למעלה. בכוכבים.״
״ואתה מאמין בזה?״ היא נשכבת לצידי.
״האמת היא שעדיין לא החלטתי. לא מזמן שמעתי בדוקומנטרי שתיאוריית היחסות של איינשטין דוגלת בנצחיות. זאת אומרת שביקום הארבע-מימדי שלנו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים באופן שווה. העתיד שלנו כבר קיים, ועל-פי מר איינשטין, ההבדל בינו להווה הוא אינו אלא אשלייה משכנעת. ולאחרונה…״ אני מגמגם בסוג של אי-וודאות שצפייה ארוכה נוטה בקוסמוס להסב. ״לפעמים אני תוהה איך נראה העתיד שלי. יותר נכון, איך אני רוצה שהוא יראה. אני מדמיין את עצמי מבוגר ועייף כשאני שוכב על המיטה שבה אני הולך למות. אני מדמיין את הדברים שאני חושב עליהם, הדברים שהייתי רוצה להספיק לעשות ומתפלל שהייתה לי את ההזדמנות לעשות אותם שוב, ופתאום, כשאני פותח את העיניים, המשאלה שלי מתגשמת. אני בן 21. ובכמה השניות האלה העולם נראה אחרת. סדר העדיפויות שלי משתנה. כשאני מסתכל סביבי אני יכול להעלות 99 דברים שהעולם פוקד עליי לעשות אבל אף אחד מהדברים האלה לא מקרב אותי לעתיד שבו אני רוצה להיות. איתך. והריב שלי עם מיקי? הדדליין בעבודה? עוד ג'ובה? עוד קרדיט בתפקיד אילם? הם כולם נופלים בקרב מול המוות. הדבר היחיד שנשאר הוא את. פעם אחר פעם."

״לשום דבר אין משמעות מלבד האחת שאנחנו נותנים לה,״ היא אומרת מבעד לשפתיים רכות. מחשבות אסורות. ידיים למטה. נשיקה שמתחילה בשלושים שניות וממשיכה עד שהשמש עולה. אי-שפיות באוקיינוס של היגיון. עירום בבמה של תחפושות. לחישה מאוהבת בעולם של צעקות.

"כמה מלחמות בין-גלקטיות אתה חושב שמתרחשות שם למעלה?"
״אני יכול לנחש,״ אני אומר. ״אבל אני מעדיף לא לדעת את התשובה.״
״למה לא?״
״כי אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים.״
היא מסיטה את העיניים עליי. "אולי אתה צודק," היא נאנחת. "ועדיין, זה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת למסע? אתה יודע, כשקולומבוס עגן באמריקה כל הקרטוגרפים בעולם האמינו שהפאזל הגיאוגרפי הושלם. הם היו בטוחים שהיו שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה – ורק האוקיינוס העולמי הגדול ביניהן. תסתכל למעלה. אמנם קל לנו להרגיש זחוחים היום, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות על היקום ממה שהקרטוגרפים ידעו על כדור הארץ. ואני רוצה לדעת. כן, הסיכויים תמיד יהיו נגדנו, אבל ממתי המדע נמנע מניסוי רק כי הוא עשוי להסתיים בפיצוץ? זה מרגיש קצת כמו להיכנע בדקה התשעים. כמו מקהלה שעוצרת רגע לפני הפורטיסימו. הפחד תמיד יספר לנו שהיא תגיד לנו ״לא״ ושהכישלונות המביכים שלנו יהיו למטרת הלעג של האנושות עד קץ הימים, אבל למה לתת לו לקבוע את העלילה? אני לא מכירה אף סרט גאוני שהולך לפי עלילה הגיונית, וחוץ מזה, לא כיף יותר לתת ללב לנווט?"
"אולי," אני מחייך. "אז אולי שווה לנו להפסיק להיות נואשים לחפש אותם. אנחנו צריכים לשחק אותה קשים להשגה, להעמיד פנים שלא אכפת לנו."
"אולי," הגומות שלה מתבלטות. "ואולי זה כמו שריצ'רד פיינמן אמר: מדע זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו עושים את זה."

הדרן

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את 'אני ויאנה', ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי לתאר את הדברים שגרמת לי להרגיש. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר. אז מה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום במקהלה של 8 מיליארד אנשים אבל מספיק שהוא יהדהד רק אצלך. בכל יום שאני נכנס לאינסטגרם אני נלחם שלא לרשום את השם שלך על המסך. אני מחפש אותך בין תחנות רכבת ריקות וקהל מלא אנשים, בפזמונים אקוסטים ומילים עדינות ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. שבועיים אחרי הפסיכומטרי ניסיתי לעשות זאת בעצמי. התיישבתי מול הדף והתחלתי לקשקש את כל הדברים שלא הספקתי לומר לך, ומיום ליום מה שהתחיל כסוג של מכתב גדל להיות לסוג של ספר – ואולי גם סוג של תרפיה באומנות בשבילי.

באחד מהדפים האלה הייתי אמור להפסיק לאהוב אותך. היום, הפנים שלך בהירות יותר בדמיון שלי מאשר בזיכרון, וזה מצחיק, אבל אני לא זוכר הרבה מהדברים שסירבתי להאמין שאשכח. אפילו לא את הסיבה שגורמת לי להמשיך לאהוב אותך, להשתוקק, להתגעגע. מישהו אמר לי שהדרך היחידה להימנע מחרטה היא לכבות את הדמיון אבל לא הייתי מעז לעשות זאת גם אם הייתי יודע איפה המתג.

בשבילי, זה בסדר, כי במילון שלי, מלנכוניה אינה קודרת או אומללה. היא שיר של בון איבר בערב גשום. כוס חמה של שוקו. נוסטלגיה. סיפורם של אנשים שלעולם לא ידעו מקיומך, שבהם אתה עלול להופיע רק פעם אחת כניצב שלוגם קפע ברקע, כשטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. היא סוג של אושר שחומק מבעד לאצבעות כמו גל של מים, של קול, או של אור, ובדיוק כמו האור, נדמה שאושר צריך להשתקף ולהדהד אצל מישהו אחר כדי שיתממש. סוג של רגש שלעולם לא נוכל לחשוב את דרכנו אליו.

אולי באחד מהימים האלה אצליח להכניס את ההגדרה הזאת למילון. ואם כן אז אקרא לה על שמך אבל אני מקווה שתאהבי אותי גם אם לא. גם אם אשאר חסר מילים כשאשלח לך הודעה קטנה באמצע הלילה, בלי סיפור קיטשי וסולו גיטרה, ואומר שאני פשוט אוהב אותך.