fbpx

לחישה בעולם של צעקות

ילד גותי ראשון: ובכן, אני מניח שאתה יכול להצטרף אלינו אם אתה רוצה.
ילד גותי שני: כן! אנחנו הולכים לבית הקברות לכתוב שירים על המוות וכמה חסרי טעם החיים.
באטרס: אה, אמ, לא תודה. אני אוהב את החיים.
סטן: מה? אבל הרגע זרקו אותך.
באטרס: ובכן כן, ואני עצוב, אבל באותו הזמן אני באמת שמשהו יכול לגרום לי להרגיש עצוב. וכאילו, זה גורם לי להרגיש חי, אתה יודע? זה גורם לי להרגיש אנושי. והדרך היחידה שיכולתי להרגיש עצוב עכשיו היא אם הרגשתי משהו ממש שמח לפני. אז אני צריך לקחת את הרע עם הטוב, אז אני מניח שמה שאני מרגיש זה כמו עצב יפה. אני מניח שזה נשמע טיפשי.
ילד גותי שני: כן.
סטן: לא. לא, באטרס, זה לא נשמע טיפשי בכלל.
באטרס: טוב, תודה על ההצעה להכניס אותי לכנופייה שלכם, חבר'ה, אבל, אם להיות פייר, אני מעדיף להיות כוסית בכיינית מאשר ילד גותי קוקסינל.

סאות' פארק, טריי פארקר

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על יאנה. היד שלה בשלי והרגל שלי על הגז. מאה-שלושים על הדשבורד וארבע דקות מהיעד. שיר אחד של בויז-טו-מן, לילה אחד ללא שליטה עצמית, שנה שמופיעה רק פעם בחיים. סוף הדרך. ג'קט עור. זוג נעלי גשם אדומות ותחזית אחת שמשקרת. נקודות מפוזרות בשמיים בהירים משאירות הרבה מקום לחלומות מכאן, בשולי הדרך של נחשולים, בפרברים של שביל החלב, בלב ליבו של הקוסמוס.

״את מאמינה בגורל?״ אני שואל ונשכב על הדשא. העיניים שלי סוקרות 15 מיליארד שנים במבט לפני שהן צונחות לעבר שיירת מכוניות שדוהרת קדימה. רגע לפני שהן מתכווצות לנקודה עמומה באופק הן משאירות בי שאלה שהאנושות מתקשה לדעת: לאן הכל מתנקז?
״אני מניחה לכולנו יש יש יעוד, אם זה מה שאתה מתכוון אליו.״
"זה לא אותו דבר," אני אומר. "את יכולה להיכשל בייעוד אבל לא להתחמק מהגורל. הוא ידוע מראש, מכתוב – כפי שסבא היה אומר – רשום שם למעלה. בכוכבים.״
״ואתה מאמין בזה?״ היא נשכבת לצידי.
״כן. זה מצחיק, אבל שמעתי בדוקומנטרי שתיאוריית היחסות של איינשטין דוגלת ברעיון שנקרא נצחיות. הוא טוען שביקום הארבע-מימדי שלנו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים באופן שווה שבו העתיד כבר קיים. ההבדל בינו להווה הוא אינו אלא אשלייה משכנעת. ולאחרונה…״ אני מגמגם באי-וודאות שהתבוננות ממושכת בקוסמוס נוטה להסב. ״לאחרונה אני תוהה איך נראה העתיד שלי, ויותר נכון, איך אני רוצה שהוא יראה. אני מדמיין את עצמי מבוגר ועייף כשאני שוכב על המיטה שבה אני הולך למות. אני מדמיין את הדברים שאני חושב עליהם, הדברים שהייתי רוצה להספיק לעשות ומתפלל שהייתה לי את ההזדמנות לעשות אותם שוב, ופתאום, כשאני פותח את העיניים, המשאלה שלי מתגשמת. אני בן 21. ובכמה השניות האלה העולם נראה אחרת. סדר העדיפויות שלי משתנה. כשאני מסתכל סביבי אני יכול להעלות 99 דברים שהעולם פוקד עליי לעשות אבל אף אחד מהדברים האלה לא מקרב אותי לעתיד שבו אני רוצה להיות. איתך. והריב שלי עם מיקי? הדדליין בעבודה? עוד ג'ובה? עוד קרדיט בתפקיד אילם? הם כולם נופלים בקרב מול המוות. הדבר היחיד שנשאר הוא את. פעם אחר פעם."

״לשום דבר אין משמעות מלבד האחת שאנחנו נותנים לה,״ היא מעלה על שפתיים רכות. מחשבות אסורות. ידיים למטה. נשיקה שמתחילה בשלושים שניות וממשיכה עד שהשמש עולה על פני עיר שתמיד דולקת. אי-שפיות באוקיינוס של היגיון. עירום כנה בבמה של תחפושות. לחישה מאוהבת בעולם של צעקות.

"כמה מלחמות בין-גלקטיות אתה חושב שמתרחשות שם למעלה?"
״אני יכול לנחש,״ אני מחייך. ״אבל אני מעדיף לא לדעת את התשובה.״
״למה לא?״
״כי אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים.״
העיניים שלי מצטלבות בשלה. "אולי אתה צודק," היא חצי-נאנחת. "ועדיין, זה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת למסע? אתה יודע, כשקולומבוס עגן באמריקה כל הקרטוגרפים בעולם האמינו שהפאזל הגיאוגרפי הושלם. הם היו בטוחים שהיו שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה – ורק האוקיינוס העולמי הגדול ביניהן. תסתכל למעלה. אמנם קל לנו להרגיש זחוחים היום, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות על היקום ממה שהקרטוגרפים ידעו על כדור הארץ. ואני רוצה לדעת. כן, הסיכויים תמיד יהיו נגדנו, אבל ממתי המדע נמנע מניסוי רק כי הוא עשוי להסתיים בפיצוץ? זה מרגיש קצת כמו להיכנע בדקה התשעים. כמו מקהלה שעוצרת רגע לפני הפורטיסימו. הפחד תמיד יספר לנו שהיא תגיד לנו ״לא״ ושהכישלונות המביכים שלנו יהיו למטרת הלעג של האנושות עד קץ הימים, אבל למה לתת לו לקבוע את העלילה?" היא מניחה את ידה על רגלי. " אני לא מכירה אף סרט גאוני שהולך לפי עלילה הגיונית, וחוץ מזה, לא כיף יותר לתת ללב לנווט?"
"אולי," אני כולא את האצבעות שלי בשלה. "אז אולי שווה לנו להפסיק להיות נואשים לחפש אותם. אנחנו צריכים לשחק אותה קשים להשגה, להעמיד פנים שלא אכפת לנו."
"אולי," היא מהדקת את שלי חזק יותר. "ואולי זה כמו שריצ'רד פיינמן אמר: מדע זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו עושים את זה."

הדרן

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את 'אני ויאנה', ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי לתאר את הדברים שגרמת לי להרגיש. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר. אז מה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום במקהלה של 8 מיליארד אנשים אבל מספיק שהוא יהדהד רק אצלך. בכל יום שאני נכנס לאינסטגרם אני נלחם שלא לרשום את השם שלך על המסך. אני מחפש אותך בין תחנות רכבת ריקות וקהל מלא אנשים, בפזמונים אקוסטים וציטוטים ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. מישהו אמר לי שהדרך היחידה להימנע מהעצב היא לכבות את הדמיון אבל שבועיים אחרי הפסיכומטרי עדיין סירבתי ללחוץ על המתג. התיישבתי מול המחברת והתחלתי לקשקש את כל המילים שלא הספקתי לומר לך, ומיום ליום מה שהתחיל כסוג של מכתב גדל להיות לסוג של ספר – ואולי גם סוג של תרפיה באומנות בשבילי.

באחד מהדפים האלה הייתי אמור להפסיק לאהוב אותך. היום, נדמה שהפנים שלך מופיעות יותר בדמיון שלי מאשר בזיכרון, וזה מוזר, אבל האמת היא שאני לא זוכר הרבה מהדברים שפעם סירבתי להאמין שאשכח – אפילו לא את הסיבה שעדיין גורמת לי לאהוב אותך. ולהשתוקק. ולהתגעגע להבטחה שלא היתה מעולם. המלנכוליה הזו הפכה לחוף מבטחים בימים שבהם הלב מרגיש כמו לטבוע, כקרן אור ביום גשום, ככוס חמה של שוקו בליל חורף קר, כזריחה שקורנת לעבר התחלה נוספת. וכן, בחלק מהימים האלה אני עדיין רוצה שנצפה בה ביחד, עדיין מחלק את החיים לשתיים ותוהה אם מתישהו אצליח להרגיש שלם, אך בימים אחרים… אני פשוט טועה בלשמוח. למה? בשביל אבן-שושן מלנכוליה מוגדרת כמילה נרדפת לעצבות – מדופרסת, קודרת, ואפורה – אך בשבילי היא זו שצובעת את העולם בורוד. היא מופיעה לפתע כהבזק של אושר שמוצא את דרכו מבעד לתפיסתו של ההיגיון, כגל חמקמק של מים, או של קול, ואולי הכל, כמו האושר, צריך להדהד כדי שנבחין בו. אולי קריסטופר מקנדלס צדק כשאמר שאושר הוא אמתי רק כאשר הוא משותף. אולי זאת הסיבה לכל הרגעים שבהם היד שלי שוטטה לחלון השיחה שלנו, בכל שקיעה, וזריחה, בכל רגע מאושר שחשבתי פעמיים אם לשתף אותך בו, ותהיתי, וטעיתי, והיום, אני יודע. יותר נכון, אני מרגיש… שכל חשיבה היא רק תחילתה של אי ההבנה. כל אושר הוא רק רגש שלעולם לא נוכל לחשוב את דרכינו אליו. רק רחש פנימי בלב שלעולם לא הזדקק לחשוב פעמיים.

נ. ב. היום, אני סופר. הטיוטה הראשונה ששלחתי נדחתה כי הכילה רק מחצית מכמות המילים הנדרשת. אני נוטה לחשוב שהיא הייתה רק רק חצי מהסיפור שנגזר עליי לספר. לפני כמה ימים ראיתי את האושר מופיע אצל אבן-שושן כשם עצם ליד מונח שנקרא אינטואיציה: "בינת הלב, השראה, ידיעה בלתי אמצעית, חדירה לנשמת הדברים מתוך הארה פנימית", ואולי כעת, בעמוד האחרון, הגיע הזמן לתת לה להקרין לעבר התחלה נוספת. אחת שתפרח מהודעה קטנה באמצע הלילה, ללא סיפור קיטשי וסולו גיטרה, ובו אומר לך, בטיפשותי, את מה שהלב צרח במשך שנים: אני אוהב אותך, נועה.