חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי שלוש שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם הגלים המלוחים של הגורדון ונשאר איתנו רק לרגע; ברמזורים אדומים שבהן גורם ללב לרקוד מבעד לחזה. עכשיו אני שואף כמה שיותר ונושף כמה שפחות. עכשיו רעש המנוע מתחזק מאחורינו וגופי נשרף בהרגשה שרבים לפני ניסו לתאר לפני: בין גבולות הפחד להתרגשות, בין אהבה לתאווה, בין הבריזה שמקפיאה את העורף לשריפה שמציתה את הלב. בין האושר להיות כאן לבין הפחד להיות שם. אני שואף. אני נושף. אני כאן, עכשיו, וידיה של יאנה עוטפות אותי כמו שמיכה בליל חורף קר, ואני עושה הכל כדי לחרוט את ההרגשה הזו בזיכרון; לכלוא אותה במסדרונות הפנימיים של הלב. כמו תמונה להתנחם בה בימים קשים יותר.
אז אני פונה ימינה ברוטשילד ודוהר כמו משוגע במורד הרחוב, מהר יותר, עד שנדמה שהגלגלים עומדים להתנתק מפלדת האופניים – עכשיו, עכשיו, עכשיו, עכשיו – כשהאדרנלין שוטף את העורקים והזמן עוצר מלכת. הרוח מעיפה את הדמעות לפני שהן פוגעות בקרקע. אומנם אני לא יודע מהו היעד, אבל אני יודע שהבית הוא כאן.
ואני לא ממש יודע איך לתאר את זה. כתיבה היא כמו לנסות להחזיר אוצר מחלום. לשבת מול הדף ולפענח את הקוד בהיגיון, כשלמעשה ניתן לקרוא אותו רק באמצעות הלב.
אני אוהב אותך. זה כל מה שאני צריך לומר.