חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי שלוש שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם הגלים המלוחים של הגורדון ונשאר איתנו רק לרגע; ברמזורים אדומים שבהן גורם ללב לרקוד מבעד לחזה. עכשיו אני שואף כמה שיותר ונושף כמה שפחות. עכשיו רעש המנוע מתחזק מאחורינו ומצית את ליבי בהרגשה שרבים לפני ניסו לתאר לפני: בין גבולות הפחד להתרגשות, בין אהבה לתאווה, בין האושר להיות כאן לבין הפחד להיות הרחק שם. אבל אני שואף. אני נושף. אני כאן – עכשיו – כשידיה של יאנה עוטפות אותי כשמיכה בליל חורף קר, ואני נלחם לצרוב את ההרגשה בזיכרון כתמונה שאוכל להתנחם בה כשאהיה שם.

ואז אני נזכר להרפות. ולהפסיק לנסות להאחז בהרגשה הזו. ואז היא זורמת בגופי כמו גשם עד שדמעה זולגת על פניי, ואני לא יכול להרגיש דבר מלבד הכרת תודה על כל רגע ורגע בחיי המטופשים.