חרסינה

יאנה ואני נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל דלק כשאני חותך מחומוס הכרם בפלורנטין למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרים במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיינו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי רק כמה שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול מוזר בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו מיומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. כשהציצי שלה מרוח על גבי ושפתייה במרחק יריקה מאוזניי היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. ״זה מוכח,״ היא אומרת.
אני לא מפקפק בכך.
אני רואה את קו הרקיע של תל אביב כמעט ונעלם מאחורינו רגע לפני העלייה לאיילון. יאנה מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. הטבק השרוף מתמזג עם ריח הגלים המלוח בגורדון, ופתאום משהו בלב שלי מרגיש אחרת. אבל אני לא ממש יכול להסביר מה. 

אז אני סוחט את המצרעת עד הסוף ונותן לגורל לעשות את שלו. וכמה שאני רוצה להישאר כאן – בין הסמטאות המוכרות לפחד להיפגע אם אצא מהן, ובין הפחד להתרגשות,  ובין ההתרגשות לתאווה – אני יודע שבקרוב אהיה שם. מהר יותר מכדי שהמוח יעכל כמה טוב היה לפני כן. 
אז אני בוחר להרפות. ולתת להרגשה הזו לשטוף אותי מבלי לשאול שאלות או לנסות להיאחז בה – כי מילים הן ממילא המקור לאי הבנה, ואני ממילא אשאר טיפש.
וזה בסדר.
האמת היא שאני אוהב את זה ככה.