fbpx

חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי שלוש שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם הגלים המלוחים של הגורדון ונשאר איתנו רק לרגע; ברמזורים אדומים שבהן גורם ללב לרקוד מבעד לחזה. אני… שואף כמה שיותר. אני נושף כמה שפחות. רעש המנוע שמתחזק מאחורינו שורף את גופי בהרגשה שרבים לפני ניסו לתאר: בין גבולות הפחד להתרגשות, בין אהבה לתאווה, לקור, לחרמנות, בין האושר שהיא קיימת לבין הפחד שהיא עלולה להסתיים בכל רגע כעת, כשידיה של יאנה עוטפות אותי כמו שמיכה בליל חורף קר. הן מחממות אותי. מרגיעות אותי. אני מנסה לשמור את ההרגשה הזו לנצח, לכלוא אותה במסדרונות הפנימיים של הלב, אבל לעשות את זה מרגיש כמו להחזיר משהו מחלום. זה בלתי אפשרי. זהו סוג של אושר שאנחנו מודעים אליו רק מאוחר מדי. סוג של קוד שאפשר לקרוא רק עם הלב.