חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף לעבר העיר. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו מגיעים לשם מהר מדי. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמנו עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה את כל קיצורי הדרך למרות שיש לנו את כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונדטראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי כמעט ארבע שניות לראות את יאנה במראה השמאלית. יש לה קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם ריח הגלים של הגורדון, נשאר איתנו רק לרגע ברמזורים אדומים בהן הוא גורם ללב לרקוד מבעד לחזה ולראש לברוח מבעד לגבולות ההיגיון.

אני שואף. אני נושף. אני דורך על הגז. אני נותן לאדרנלין למלא את הגוף שלי בהרגשה שנעה בין פחד להתרגשות, בין אהבה לחרמנות, בין האושר שהיא קיימת לבין העצב שהיא תסתיים בכל רגע. אני מנסה לשמור אותה לנצח, אבל לעשות את זה מרגיש כמו להחזיר משהו מחלום – סוג של אושר שאנחנו מודעים אליו רק מאוחר מדי.