דם המכבים האדום

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול למצוץ לי.

ד"ר ווסט חושב שאני צריך למחוק את המספר שלך. "המוות הוא חלק מהחיים," הוא אומר, אבל אני לא קונה את הבולשיט הזה. מצד שני, כמה משנה הקול שלי במשא ומתן עם אלוהים? אני מתגעגע אליך, פאוקר, ואני לא צריך להגיד את זה היום. עבר יותר מדי זמן. אני עדיין מקסס. מדליק. נדלק. עדיין ילד שחולם לראות את השם שלך על המסך; אתה שואל מה תהיה כשתהיה גדול ואני עונה שאתה יכול להיות כל מה שרק תרצה. אימא עדיין חולמת שהיית גדל להיות נהג מירוצים. זוכר איך היית מעמד את כל סט המכוניות בשורה אחת ארוכה? ואת המחנה שהיינו בונים מחדש בכל קיץ? ואת הסיפורים המפגרים שהיינו ממציאים? זה יהיה נחמד אם נעשה את זה שוב מתישהו.

אימא תמיד אמרה שאתה פורח מאוחר. אתה לא חושב שזה קצת לא פייר? במשך 20 שנה היא טיפחה אותך כאילו היית סוג של פרח ובסוף כל מה שהיא מקבלת זה דם המכבים. כוס אמא שלך. חצי מהשכבה שלנו כבר נשואים, אתה יודע, ומה איתך? ומה איתי? מה אני צריך להגיד לה? מה אני צריך להגיד לזילבר? שנפלת? ככה? כמו דף שהתנופף ברוח?

ניסיתי לעלות עם רשימת דברים שאהבתי בך לכבוד ההלוויה. ד"ר ווסט אומר שמחקרים אמריקאים מראים שהפחד הגדול ביותר של בני אדם הוא דיבור בפני קהל. המוות, תאמין או לא, נמצא במקום השני. אולי זה מסביר למה העדפתי להיות בארון הקבורה שם איתך מאשר לומר את ההספד. אני חושב שאתה יודע כמה קשה כאן בלעדיך, אבל לא בטוח שאתה יודע למה. אף פעם לא אמרתי לך. תמיד האמנתי שתהיה לי ההזדמנות לעשות את זה מתישהו, בעתיד, אבל כמה משנה האמונה שלי במשא ומתן עם אלוהים? אני מתגעגע לילדותיות שבך. בחברה שבה אחד הסימנים לבגרות הוא סוג אפתיה, עם מבט קר וחשיבה אסטרטגית, שברת את המערכת הזו לחתיכות. הנחת את השיריון בצד וצעדת ישירות לעבר הלא-נודע. וכך, באופן אירוני, התבגרת. וכך, אני מאמין, הצלחת לחיות כמו ילד עד יומך האחרון. תמצוץ לי.