עשרים ואחת

אחת

במונטה קרלו, אפשר לשמוע את המאווררים בתקרת הקזינו. הבצל נחתך במטבח. בתי הימורים לא מכילים חלונות או שעונים כדי לכלוא את אנשיהם בארץ חלומות משלהם – מקום שבו המטבע המקומי הוא ז'יטונים וההבדל בין עושר לעוני תלוי במשיכה קטנה בידית – עד שהשכל לא עומד בפיתוי. עד שבין הקירות הללו נשארת רק התחושה. 

"זה מספיק," אומר רובטרס ונח את ידו על השולחן. הוא שואף, הוא נושף. עננת עשן טבק מתנשאת בין עיניו הבהירות ליריבו האוקראיני. מבטם מצטלב. רק שלוש שעות קודם לכן, הם נלחמו מבעד לשפורפרת על ציור שמן שהחל ב-10 מיליון אירו. לאחר זגזוג חסר מנוחה בין השניים והטחת פטיש אחרונה, מנהל המכירה הפומבית הכריז על האוקראיני כמנצח: 25 מיליון פאקינג אירו. כעת, שניהם פורקים את המתח. מצוידים בסיגר שוויצרי לצד וויסקי שלעולם לא רואה התחתית, הם עושים את מה שהעשירים עושים הכי טוב: להמר.

כעת, אני מביט באצבעותיהם השמנות מלטפות את הז'יטונים כזוג בוקרים עם ידם על האקדח; מחכים שהאחר ימצמץ. קבוצת אנשים מתכווצת סביב שולחנם כחומה מאוחה של חליפות טוקסידו, שמלות צווארון וזיעה. תחת הזווית הנכונה של האור הם מזכירים ניצבים בציור רנסנס. המשקאות בידם אומרים שהם פצצה מתקתקת. הר געש על סף התפרצות.

"אול-אין," מכריז רוברטס ודוחף מגדל אדום לקופת השולחן. מצחו של האוקראיני מתכווץ, הר הגעש נאנח בכבדות, ופתאום, זה פוגע בי.

נוסטלגיה I

במשך כל חיי ליבי השתוקק לדבר שאיני יכול לנקוב בשמו; מתגעגע לרגעים שספק אם התרחשו מעולם. לא הכרתי אף אדם כשירדתי מהמטוס. הייתי בן 21. התעוררתי בפרינסטון מוטור אין והשמיים עלו באש. יָעֵן הוגש לארוחת הבוקר. סירבתי. יצאתי החוצה עם עם מעיל משבצות ואקדח, וההמון סובב את פניו ממני. בשערי חוף וניס, עורבים ביתרו את גופתו של קשיש שנפטר מהיפותרמיה. אדם כיסה את דיוקנו במשיחות מכחול לבנות. "יש לך צבע?" הוא שאל. הנהנתי. למדתי על אנשים כמוהו במוסד לחולי נפש.

שלוש

התחברתי לרוברטס כפי שהתחברתי לכל דבר אחר בברוקלין: דרך הבחורות שאהבתי. בין אם היו שותפות לסוד או פנטזיה, כולן הסירו ממני משהו שהפך רעוע עם השנים. כולן יעידו שבלעדיהן הייתי כלב שחג במעגלים – ספק אם במרדף, ספק אם במנוס – עד שלבסוף, עם הלשון בחוץ, היה פוגש עצמו בקו הזינוק.

רוברטס ראה זאת.
באותם שנים, למעשה, הוא היה זה שהכתיב את חוקי המרוץ. הוא היה משווק גבריות בז'קט עור, תשוקה באדום-בורדו וייחודיות בשש קולקציות בגדים בשנה. מה שאנחנו מכנים "יוקרה" הומצא על-ידי נחשי וול סטריט כמוהו כדי למכור עוד חולצות T-Shirt. ואם לשפוט על פי כריכות המגזין, הוא הצליח. 

"תודה בכך, ריק," אמר בלילה הראשון בו נפגשנו. "אתה לא כמוהם. אתה אולי מלביש את עצמך כאחד מהם, חוזר על אותם מנהגים סתמיים וסיסמאות מועדון… אבל לא משנה כמה תנסה להשתלב, תמיד תמצא את עצמך צופה מהצד.״
״אתה יודע," הוא מסובב את פניי אליי. משהו בעיניו הכחולות מזמין אותי פנימה. "הזמן שלך כאן קצוב; אז למה אתה חי את חייך בחליפתו של אדם אחר?"

כשאני מביט בו יושב בקצה החדר, אני נזכר. בלחיצת ידו החמה, נשימתו הכבדה, הסיגריה בפיו, המשמעות הכפולה בדבריו. לוריס מתבדח שאנשים כמוהו למדו שכסף נועד לבזבוז בטרם למדו ללכת, והלילה, כשבלונדינית לוחשת באוזנו של רוברטס את מה שכל גבר בקזינו היה משתוקק לשמוע, נראה שאנשים ידברו לנצח.

עדיין, אינספור אנשים היו עומדים בתור להתחלף איתו, ועדיין – על פניו – קשה להסיק אם דבר מזה עושה אותו מאושר. אני מביט בגבו נח על מושב הכיסא, ידיו פרוסות על השולחן, עיניו נעוצות ביריבו כיגואר שנעול על ארוחתו הבאה. הוא שואף. הוא נושף. הוא ממתין.

האישה בחליפה הופכת את הריבר. 
החדר דומם. 
בינתיים, מטבע נדחף למכונת המזל במורד המסדרון. הידית נמשכה. אדם מזדקף בכיסאו. תחת חליפת הצמר השחורה ניתן להבחין בשעונו של רוברטס מתקתק את קצב החוף המזרחי; הגאלפסטרים עומד חם בקוט ד'אזור. אלוהים, באמת יש עולם שם בחוץ. 

בינתיים, תחת מאווררי תקרת הקזינו, מצחו של האוקראיני מתמלא בזיעה כחשוד בחדר חקירות; רגליו רועדות, עיניו חוטאות הצידה. בשביל הבחור המסכן מדובר בהימור על כל הקופה, ולמען האמת, אני לא יכול שלא לרחם עליו. אין לו סיכוי לנצח אדם שחי 7 שעות קדימה.

"שבע תלתן," קוראת האישה בשחור, ולפתע, הר הגעש מתפרץ: קריאת ניצחון מרעידות את קירות החדר, הידיים עפות באוויר, משקאות שלא ניתן להגות את שמם זולגים לכל עבר. אף אטום בחדר לא נשאר במקומו. ערמת מגדלי ז'יטונים אדומים נדחפים לידיו של רובטרס, והוא… שם. זוקף את גבו. עוצם את עיניו. מעלה את סנטרו, מקרב את הסיגריה לשפתיו, ונושק.
שיעול. זוג נקישות בשולחן ומבט אחד לעברי.
"15 דקות," אני עונה חזרה. 

ארבע עשרה

"ומה לגבי מראות?" אני אומר. "שאלת את עצמך פעם למה הן אינן נחשבות כחפץ דתי? לדעתי, המראות האלה הן דבר שטני. זה צריך להיות חטא לחזות בדמותך בכזאת קלות. זה פשוט מדי. נפוץ מדי. אני מאמין שהטבע עשה לאדם חסד כשמנע ממנו לחזות ולהתבונן אל תוך עיניו. אולי כך לא החזיק מעצמו יותר מדי; אולי רק בשעה שהיה מתכופף, משתופף, ומתבונן בעומק מי האגם המטושטשים, היה מסוגל לחזות בהשתקפותו. אולי כך הכיל את גדולתה של אלוהות." 

"סט איסי, סיר, " אומר פקיד הקבלה. 32 מתנוסס על צג המעלית מעלינו. 4:14 על השעון. אני מטה את ראשי מעלה ומטה, באופן שאנשים כמוהו נוטים לפרש כתודה, לוחץ את ידיו ודוחק שטר סמוק בין אצבעותיו. אני לא הולך לחפש איך אומרים "מעולם לא נפגשנו" בצרפתית. אני סוטר לעצמי פעמיים ולוקח נשימה עמוקה אחת. עוד פסיעה קדימה, עוד לילה שאצטער שלא זכרתי בשלמותו. 

4:15. אני שומע את קריאתה של הדלת בקצה המסדרון מזמינה אותי לפרוץ לצד השני; את צעקותיהן המכניות של הסקסופון, תווי האורגן מהדהדים בין הקירות ונשמתי שרוקדת מבעד לחזה. כעת, אני עוצם את עיני ומקשיב; סופג את כל היקום יחידיו מתפוצץ שוב ושוב בליבי: עכשיו. עכשיו. עכשיו. 

אומנם קטונתי מלדעת אם אלוהים נמצא בכל מקום בעולם, אבל בדבר אחד אני בטוח: מעבר לדלת הסוויטה במונטה קרלו שוכן משכנו את השטן.

המשך יבוא