fbpx

תיאטרון האבסורד

בהתחלה, הכל שחור. הזמן מאט. השניות הופכות לדקות אך הדקות חסרות כל משמעות. הכל קורה עכשיו. השרירים מתרפים, האישונים מתרחבים, האדרנלין מכתיב את הקצב והלב רוקד אחריו. מהר יותר. חזק יותר. המעבר מאפס לאחד הוא הקשר ביותר אך אחריו הצעדים נעשים אוטומטית. ומסך העשן עולה ואור הזרקורים קורא לך פנימה אין לך אפילו דקה להתחרט. אתה נבעט פנימה. המשחק מתחיל.

בהתחלה, התפאורה פרגמנטלית. אתה מתחיל להיכנס לדמות. אתה ילד: העולם סובב סביבך, והעולם הוא קסום, ורגשות הם פשוטים. אתה אוהב. אתה שונא. אתה חסר כל בושה. לאחר מכן, אתה מתבגר: העולם הוא מבלבל, והעולם הוא הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים, ומה התפקיד שלך בעלילה? רופא? אדריכל? פסיכולוג? ובכן, היום, אתה צופה. אתה מגלם אדם פיקח שצועד ברחבי המוזיאון בדיוק לפי הוראות הבמאי, אך כעת, בעונה העשרים וחמש לחייך, הוא מחליט לגזור את מותך. אתה עומד במעגל ניצבים שממלמלים את שורותיהם מתחת לפסקול מוריסון. קרשנדו. סוזן ממשאבי אנוש אומרת שהיא החביאה מבעלה את העוגיות, ואריק ממחלקת ב' מספר שוב איך אבא שלו הפתיע אותו עם כרטיסים לפריז ליומולדת. האמת שזה אפילו היה חמוד בפעם הראשונה, אבל היומולדת המזדיין שלו היה בספטמבר והסיפור הזה לא נהיה מעניין יותר. הפנים של יאנה סוקרות אותו בתדהמה כולשהי אבל האמת היא שאני מתקשה לאבחן איזו. אומנם אני לא מבין גדול באנשים, או באומנות, אבל אני נוטה להאמין שזה המבט שואן גוך דפק לאשתו רגע לפני שהוא הוריד לעצמו את האוזן. "והקטע הכי הזוי?" הוא אומר, "הצרפתים לא אומרים פשוט אני מתגעגע אליך, הם אומרים tu me manques. שיותר קרוב במשמעות שלו ל'אתה חסר לי'. אני מת על זה. אתה חסר לי. אתה חלק ממני. כמו עצם, או איבר, או דם."

אלוהים, הלוואי שהוא פשוט היה מקבל ספינר.

אני עובר ממסגרת אחת לשנייה. כשאני בוהה באחת מהן פחות משלוש דקות אני מתחיל לתהות האם האנשים סביבי מסתכלים על אותה תמונה כמוני. החלק הזה בתערוכה מכיל תפאורה די משעממת. קערת אגסים, אגרטל וזר חבצלות, חפצים שהופכים לאומנות כשמדביקים להם מסגרת. כשאני עומד עם סוזן ליד ציור החמניות היא אומרת שזה משהו שצריך להבין. "אומנות לא צריכה להיות חיננית, היא צריכה לגרום לנו להרגיש משהו," היה הטקסט שהיא בחרה הפעם. היא מספרת שהמילים האחרונות של ואן גוך היו 'הכאב ימשך לנצח', ושהוא היה נוהג לאכול צבע צהוב כי הוא האמין שזה יגרום לו לשמוח. אני מאמין שצהוב זה צבע של נזלת ודלקת בדרכי השתן, אבל מה אני יודע? המילים האחרונות שלי כניראה יהיו אמוג'י. היא מספרת לנו על הדיוקן שלו עם תחבושת שצייר ב-1889 ואומרת שהיה לו אפיזוד. אני אוהב את המילה הזאת. באפיזוד היום נידמה שהיא קיבלה יותר מדי שורות בתסריט. בעלילה הזו סוזן היא רק ניצבת. זיוף. בלאי. אני יכול לראות את העיניים הגדולות שלה מבעד למסכה ואת הגבות שגורמות לה להיראות חמישה סנטימטרים גבוהה יותר בכל פעם שהן מגלמת פליאה, ואם אנחנו, בתור חברה, היינו משקיעים בעצמנו חצי מהמאמץ שהיא משקיעה בלסדר אותן, סביר להניח שהיינו גומרים עם אטרקציות מעניינות יותר מצפייה בקערות אגסים.

אני פוגש את יאנה ליד ציור ליל הכוכבים. "האמת היא שאני חושבת שואן גוך לא היה מטורף מספיק לחתוך לעצמו את האוזן," היא אומרת. "אולי רק הולנדי שנפל על מישהי כמו סוזן שדיברה יותר מדי." אוזניות הקשת שמכסות את אוזניה נראות עכשיו כמו אמצעי הגנה משוכלל. מהי הדמות שלי בשבילה? איזה חלק בעלילה שלה היא משחקת? לרגע, כשהמבטים שלנו מצטלבים, אני מתקשה להיזכר בתסריט. לרגע, נידמה שמישהו בחדר הבקרה דואג להבליט את העיניים הירוקות שלה מתחת לזווית האופטמילית של האור, וקלוז-אפ, אני מחפש את הטלפרומטר אבל העיניים שלי רואות רק את יאנה, והחום צבע אותן פעם נעלם כעת מתחת לאישונים שמנסים להכיל כמה שיותר ממנה, ופייד-אין, אני מנסה לשחק את הדמות הצלולה ביותר שלי, ובלאק-אאוט, אני נכשל. אני שואף. אני נושף. אני מסיט את המבט לכוכבים ומבקש שאחד מהם יפול בתקווה שאוכל להצמיד את הראש שלי לשלה. בתקווה שהשפתיים שלנו ימצאו את דרכם כפי שהם נוהגים לעשות על המסך רגע לפני שהוא יורד, וקאט. אנחנו חייבים לחתוך מכאן. ״אנחנו חייבים לחתוך מכאן,״ אני לוחש.

״שמעתי אותך בפעם הראשונה.״