היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת". ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל אני ומייקל […]

היכל המראות II

מכאן, אתה ממשיך לבד.הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהנום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על […]

היכל המראות III

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת. רעיונות, מרקוס אורליוס עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל […]

עשרים ואחת (בתהליך)

במונטה קרלו, אפשר לשמוע את המאווררים בתקרת הקזינו. הבצל נחתך במטבח. בתי הימורים לא מכילים חלונות או שעונים כדי לכלוא את אנשיהם בארץ חלומות משלהם – מקום שבו המטבע המקומי הוא ז'יטונים וההבדל בין עושר לעוני תלוי בעוד משיכה קטנה בידית… עד שהשכל לא עומד בפיתוי. עד שבין הקירות הללו נותרת רק התחושה. "זה מספיק," […]

היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-10:30 וארוחת צהריים ב-11:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של […]