fbpx

היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת". ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל אני ומייקל […]

היכל המראות II

מכאן והלאה, אתה צועד לבדך. הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהינום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור […]

היכל המראות III

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה במשך שנים. רב האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. […]

שטויות (אלף טריליון נשימות)

החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך. לא ידוע סבא נפטר ביום שני, ה-13 למרץ, 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום, אני זוכר […]

דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, […]

בשבילי

אני עולה סחוט על האוטובוס בדרך הביתה. זוג בחורות מפטפטות על כך שחורף היא העונה הטובה ביותר אבל אני לא שופט אותן. כולנו טועים לפעמים. אישית, אני מת על האביב ולא בגלל הפריחה או החופש, אלא בגלל שבכל פעם שאני שומע את המילה הזאת, אביב, אני תמיד חושב על פסח. ניקיון. דף חדש. אני מביט […]

חלומות מציאותיים (אדון אף אחד)

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, […]

היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-10:30 וארוחת צהריים ב-11:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של […]

פאוקר I

אני ופאוקר מקשיבים ל-The Predator במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. […]

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, […]

דם המכבים האדום

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי. ד"ר […]