יאנה שומרת את התקליטים של מייקל במדף הכי מואר בחדר. בשבתות בהן השמש צובעת את השמיים באדום והאור זוהר עליהם כמו גביע, היא שרה לי "Bad" מבעד לווילונות האמבטיה. היא מלמדת אותי את הליכת הירח, ואני מלמד אותה להתנשק צרפתית. מעל אוסף דיסקים ודיוקני קאנבס חצי גמורים תלוי גלובוס עם 52 מדינות שהיא חולמת לבקר …
להמשיך לקרוא פלים / באנגלית: C8H11NO2+C10H12N2O+C43H66N12O12S2
אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. אני אוהב איך שהקול שלה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרך – גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביב דוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מניחה להן כוס חלב לצד קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי …
להמשיך לקרוא גן עדן / למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באנשים שייקח שנים לשכוח?
בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבֶּט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד? אני לא יודע למה זה מפריע לי. לא יודע למה המוח שלי חושב עלייך בכל פעם ששיר רומנטי מתנגן ברדיו. לא …
אני עולה על האוטובוס הביתה סחוט. זוג תיכוניסטיות מפטפטות על כך שחורף היא העונה הטובה ביותר, אבל אני משתדל שלא לשפוט אותן. כולנו טועים לפעמים. אישית, אני חולה על האביב, ולא בגלל מזג האוויר או החופש, אלא בגלל שבכל פעם שאני שומע את המילה הזאת – אביב – אני ישר חושב על פסח. ניקיון. דף …
תהיי טיפשה. תצאי לים בחולצה לבנה והאמונה ששום דבר אינו רציני כפי שאת עושה אותו. תשמעי את השיר ששמעת כל הקיץ ותשירי את מילותיו לאנשים שצריכים לשמוע. תשאפי. תנשמי. תמלאי את הריאות עד הסוף, עד שהאוויר המלוח יטהר כל מסדרון עכור בליבך. תעצרי, זה בסדר לקחת זמן לעצמך לפעמים. המכוניות ימשיכו לנסוע ואת החדשות עדיין …
החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שלקחת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך. לא ידוע סבא נפטר ביום שני ה-13 במרץ 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא בוצעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום אני זוכר …
אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה באשמתנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף כהרף עין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במרינה. אחר-צוהריים על גג. חצי קיץ בקוסקו. שלושה עשורים …
אני רואה את הפנים שלך על כריכת הספר שהשארת לי לקרוא. קראתי. רציתי להתקשר ולומר תודה, אבל האמת היא שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אולי אני מחכה להזדמנות, לאיזו כוס בירה יותר מדי וטעות שאתחרט עליה בבוקר. ודרך אגב, מה איתך? תני לי חצי לילה ודף חדש, ואני מבטיח לרשום לך סיפור שהסוף בו שמח. אני …
יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך בחזרה. השם שלה חרוט על שולחן המטבח ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו …
אני ופאוקר מקשיבים ל-Predator במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו …
פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, …
קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא …
שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו אמיץ לב. גיבורים. למען האמת, אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת עוד מהדהדת בראשי כתקליט שבור – גיבורים – הם אומרים בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. גיבורים. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, אפילו היום, יש את הרגע …
זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי. ד"ר …
אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה בשבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה; כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא, ושאני מצטער. "בסדר," היא אומרת. …
אני מתייצב מתחת לחלון שלך בחצות. אני עומד שם כמה דקות כאילו אני מחכה למשהו. אני שואף. אני נושף. אני עדיין מאוהב, עדיין תוהה אם תוכלי לסלוח לי ואם יהיה לי מספיק אוויר לדפוק בדלת ולדקלם משהו שעבד בטלוויזיה לפני שתסגרי אותה בפניי. ואם התשובה תהיה "לא" אז אשאיר מכתב או אקדיש לך ספר שהסוף …
ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת". ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל אני ומייקל …
מכאן אתה ממשיך לבד. הכניסה להיכל המראות דורשת את פתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה לא ניתן להבדיל בין שערי גן העדן לבין הגיהינום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה, המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור …
כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת. רעיונות, מרקוס אורליוס עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי שמונה-עשרה. אפילו היום אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת אם הלילה הוא הזמן הנכון לעזוב. הוא לא, …
מצאתי עבודה בתיאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אולי באשמת ההתחממות הגלובלית). כך או כך, אני לא מתלונן. העבודה עצמה דורשת מעט מאוד מאמץ; התיאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל …
בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, …
אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-11:00 וארוחת צהריים ב-12:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של …
יאנה ואני נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל דלק כשאני חותך מחומוס הכרם בפלורנטין למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרים במוות, …
זהו פוסט מוגן ואין לו תקציר.
