פלים (באנגלית: C8H11NO2+C10H12N2O+C43H66N12O12S2)

יאנה שומרת את התקליטים של מייקל במדף הכי בהיר בחדר. בשבתות שהשמש צובעת את השמיים באדום והאור זוהר עליהם כמו גביע, היא שרה לי Bad מבעד לווילונות האמבטיה. היא מלמדת אותי את הליכת הירח, ואני מלמד אותה להתנשק צרפתית. בין ערימה מצטברת של אוזניות ודיוקני קאנבס חצי גמורים היא שומרת גלובוס קטן עם 52 מדינות שהיא רוצה לבקר בהן – אחת לכל קיץ שנשאר לנו לחיות ביחד. לפעמים אני עוצר אותה מלהשתמש במילה במילה ״לברוח״. ​עם 180 מיליגרם שאני שוטף כמו ויטמינים אני מעביר את הפה שלי על הגוף שלה. "תהיה עדין איתי," היא לוחשת. אני אוהב שהיא חושבת שאני מקצוען. הצחוק שלה מרוח על השפתיים שלי. הדרך שבה היא נושכת את שלה, עד שהלב שלה רוקד מהר יותר, חזק יותר, שהאהבה שלנו נוטפת החוצה, עד שעשן ה-MJ לא מותיר בחדר פינה אחת של היגיון.

"רגאי בנוי על קצב הלב," היא אומרת, אבל כשהראש של יאנה מונח על החזה שלי היא גורמת לו להישמע כמו דאנס-האוס. היא קוראת להרגשה הזאת פלים. בין גיטרה נוטה לערימת תווי סרנדות שמופרדות עם פרחים כמו סימניה, היא מחברת שירים לרגשות שאנחנו לא יכולים לתאר. "פלים," היא אומרת, "הוא שם להרגשה שאתה מנסה לתפוס, כמו צילום, שגורמת לשכל לזהות אותה, לנתח אותה, ולהכניסה לקונטקסט, היכן שהיא מתפוגגת ללא יותר לטעם לוואי. זה סוג של אושר שאי אפשר לתפוס עם המוח. סוג של קוד שיכול להיקרא רק על ידי הלב."

אני חושב שבמילון קוראים לזה אקסטזי, אבל יש לי מספיק ניסיון איתו כדי לדעת אחרת. מספיק מבט אחד עליך כדי להבין. האחת שמשאירה אותי אילם, שגורמת לכל שיר להישמע כמו שיר אהבה, ששורפת את הלב באיטיות והוא עדיין רוצה למשוך קרוב יותר כמו עש ללהבה, כמו התמכרות שגובלת באי-שפיות, כמו קסם. הקסם שלך הופך את השכחה לקשה.

ד"ר ווסט אומר שאהבה מורכבת משילוב של דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין שמתנגשים איפשהו במוח אבל נדמה שאין לו מספיק מהמוח הזה כדי לדעת טוב יותר. אהבה מרגישים בלב. היא אינסטינקטיביות חייתית שהתפתחה במשך 80 מיליון שנים עד שהפכה לסטייה חסרת היגיון. אין טעם לנתח אהבה, או להתחבא מאחורי ציטוטים ומילים גדולות כדי לתאר אותה. לפעמים נשיקה פתאומית, מלמול מתוך שינה, או הודעה שנשלחה בשלוש בלילה ללא כל מחשבה מוקדמת יעשו את העבודה טוב יותר. לפעמים צריך רק לאהוב.

גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה שבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה, כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא. אני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. שלט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה הרביעית. אני מטופל. אני נכנס לגלריה ורואה את הפרצוף שלי בתור ארבע אנשים שונים, אבל כשאני מסתכל במראה אני לא מזהה אף אחד מהם. האמת היא שאני לא מזהה אף אחד מהאנשים סביבי אבל אני יודע שכולנו כאן לאותה מטרה. "זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא חורט I על הדלת ומחכה למנה הבאה כמו הילד הטוב שחונך. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו אבל לא אני. אני חייב להישאר פיקח. יחסית. מבעד לדנסהול בחוץ עדיין אפשר לשמוע נקישת סכין הגילוח על הזכוכית; קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. אותן בחורות שאוהבות את הקב"ה ולמדו להתלבש אצל השטן רוקדות עכשיו לצד גברים שנראים כמו בובות מתנפחות עם הידיים באוויר. אני מסתכל עליהם כעל חתיכות פריים קטוע מתחת להבהובים מהירים של פלאש.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ.

I. בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני חרד לפספס משהו לידי. אני מוצא את פאוקר במראת השירותים מסמן לי נ י י ר ט ו א ל ט עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I . רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם מלברו אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב שלנו דופק מהר, הידיים מזיעות, והגרון רועד, אנחנו נופלים בבן אדם הלא נכון."

איך אני יכול לדעת? אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוש, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, נקישות עדינות בחלון, קרני אור שעוברים 8 ביליון ק"מ כדי להאיר עוד מיטה, עוד תקליט, עוד שש-מאות ביליון אטומים שמתראים בכל נשיקה, בכל פעם שאני נושך את השפתיים שלך ומחכה לשמוע אותך צוחקת. אני אוהב אותך. אני אוהב איך שאת גורמת ללב שלי להרגיש. את זוג העיניים שלך מביטות בזוג העיניים שלי, את הרגל שלך בשלי, את היד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים. כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להיראות כה קשה.

ג'ק כל יכול

אני מתייצב מתחת לחלון שלך בחצות. אני עומד שם כמה דקות כאילו אני מחכה למשהו. אני שואף. אני נושף. אני עדיין מאוהב. אני עדיין תוהה אם תוכלי לסלוח לי, ואם יהיה לי מספיק אוויר לדפוק בדלת ולדקלם משהו שעבד בטלוויזיה לפני שתסגרי אותה בפני, ואם התשובה תהיה "לא" אז אשאיר מכתב או אקדיש לך ספר שהסוף בו שמח, ואם "זה לא מספיק" אז אני מקווה שאת אוהבת רוק עממי בחלון ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני, ואם "אולי", או אם עוד יש בך ספק, אז תדעי שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהעביר את הגעגוע דרך השפתיים ולעבור על הפרטים בבוקר (ואם נתחרט על כך בוקר תמיד נוכל לישון עד הצהריים).

אדון אף אחד

בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למיליוניום האחרון, אימא שואלת אותך איפה אתה חולם להיות עוד 20 שנה. "מאמן פוקימונים," אתה עונה בלי לחשוב פעמיים. הלב כבר יודע. אתה ממלא כל דף ריק במחברת בציורים של הציפור הזאת, פידג'יוט, בתקווה שאבא יקנה לך אחת ליום ההולדת ואולי תוכל להתחיל את הקריירה. אבל מבוגרים לא יבינו. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה. בשביל דברים טובים בחיים צריך לעבוד." אז בהתחלה אתה מסתגר בחדר, קורע את כל המחברות, צועק, בועט, אבל לאט לאט אתה מסתגל. לאט לאט אתה מתחיל לעבוד כמו חמור. במחצית הבאה אתה חוזר עם ממוצע 92 ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ואחרי אימון של שעה ביום הוא גם יודע להגיד את השם שלו. אתה יודע שאתה במסלול הנכון.

שמונה שנים אחרי זה אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 26. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אתה לא בדיוק שם. החיים מופיעים בסדרת מסכי טעינה ומנווטים ע"י טייס אוטומטי במסלול לאושר שניראה תמיד במרחק נגיעה – הציפייה לחופש הגדול הפכה לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר שתלוי מול עיניו של חמור. ואלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. אז אתה עושה עוד מצגת, סוגר עוד דו"ח, מעגל עוד פינה פה ומעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. לפעמים אתה מתגאה שיש לך 5 שנות ניסיון אבל האמת היא שזאת פחות או יותר אותו שבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד, כמו העבר, מופיע רק מעורפל.

היום, קראתי שאחד מחמשת החלומות השכיחים ביותר בעולם כולל אפוקליפסה. סוף העולם. בשבילי, היא לרב כללה זומבים, למרות שאני לא בטוח למה, או למה אני נופל באשליה הזאת כל פעם.  אבל הם רודפים אחרי ואני רץ עד שהרגליים שלי כושלות – תופעה שד״ר ווסט אומר שקוראת כי המוח לא מקבל מהן תגובה – וכשמטרואיטים מתחילים לרדת מהשמיים אני עולה על הרכב ללא יעד ונעצר בשולי הדרך. מפוחד. מבולבל. בוכה. איך אני נופל באשליה הזו כל פעם?

אולי מחר, מולי

מצאתי עבודה בתאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אני מאשים את ההתחממות הגלובלית). העבודה עצמה לא דורשת הרבה מאמץ; התאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל הצגה, אלף הדפסות כרטיסים ביום, חמשת-אלפים הדפסות כרטיסים עד סוף השבוע. מה שמשאיר הרבה זמן פנוי. אני ומולי לא מדברים הרבה, אבל כשאנחנו כן, זה בדרך כלל על מוזיקה. נדמה שאנחנו מתקשרים דרך שירים שמיום ליום הופכים ליותר ויותר רומנטיים. יש לה ספר שמכיל 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים ובכל יום אנחנו שומעים אחד מהם ביחד. היא מספרת לי בתהרגשות על חלומות שהיו לה בתור ילדה – לנגן על תופים, להופיע בפסטיגל, להקליט דואט עם רן דנקר.  אוסף תקליטים שלו עומד כמו גביע על מדף החדר שלה, אבל היא אף פעם לא מזמינה אותי לראות. לפעמים היא מקריאה את שירי אהבה שהוא כתב בשעות התשעים, ולפעמים המוח שלי עובד במרץ לקרוא בין השורות. "יכולתי לראות אותו בקיץ שעבר," היא אומרת. "אבל לא היה לי עם מי ללכת. אתה יודע, אנשים יגידו לך לא לסמוך על אף אחד בשביל האושר, אבל ברגע שתלך להופעה לבד הם יהיו מוכנים לשים אותך ברשימת סיכון להתאבדות".

אני חושב שעושים את זה כשאתה קונה ספר שנקרא 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים.

מולי אוהבת ציורים מלאי אנשים, סיגריות אחרי סקס, הופעות חיות עם עילי בוטנר, ותצלומים של כדור הארץ מחלל. "פרספקטיבה," היא אומרת, "הוא דבר שאף פעם אין לנו מספיק ממנו. כל עולמנו מורכב רק ממה שאנחנו רואים מאופק לאופק, השקפה צרת עין שגורמת לבעיות הקטנות ביותר בחיינו להראות כמו טרגדיות ובתרחישים היפטותיים שמסבים לנו סבל עוד לפני שהתרחשו. נדמה שבמובן מסויים הפכנו לנוסעים בזמן, פיתחנו יכולת-על לחיות בין העבר לעתיד ולהריץ שוב כמו סרט רעוע בין וויכוח ישן למשפטי מחץ שהיינו יכולים להגיד. ההשקפה הזאת גרמה לנו לפספס את התמונה הגדולה. הווה. העבר והעתיד הם פרי הדמיון, אשליה שגורמת לנו לדחות את החיים למחר כי בדמיון שלנו העתיד תמיד יראה אינסופי. אז אני אוהבת לשים את הבעיות שלי בפרופורציה, לשאוף, לנשוף, ולהיזכר שאני כאן, חווה את החוויה האנושית הזאת באופן חד-פעמי, כנגד כל הסיכויים, עם איבר ג'לי שהתפתח ממימן, פחמן, חמצן ופחמן שהתפוצצו לפני 13.8 ביליון שנים, מכוכבים, מענני גז, מגרגר אבק שנשאר תלוי בקרן שמש, והוא, בטיפשותו, דואג לגבי איזשהו וויכוח ישן."

בימים בהירים ההילה בשיער שלה מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. היא גוררת אותי לירקון עם אולימפוס כמה דקות אחרי הזריחה וצדה את האור לפני שיגיעו עדים למקום. "צילום בטבע הוא הסוג הכי קשה של צילום," היא אומרת. "האור משתנה בכל רגע ויוצר קומפוזיציה חדשה כל הזמן." האמת שאני לא יודע הרבה על צילום, אבל אני אוהב להסתכל על מולי כשהיא מדברת על הצללה, אומנות, או סוגי הקורנפלקס האהובים עליה. העיניים שלה תמיד זוהרות בסוג של התרגשות ילדותית, כמי שרואה את העולם מבעד לקליידוסקופ עשיר של רגשות – אושר, מלנכוליה, אהבה, געגוע – כולם יוצאים מהלב כמו קרן אור מבעד למנסרה. כל מה שקורה הוא רק כאן. רק עכשיו. כשאני שואל אותה איך זה מרגיש היא צוחקת שאלבום הפסקול של "Her" מדמה את ההרגשה הכי קרובה למקור. בעודה הולכת הולכת יחפה על הדשא היא מספרת שזה סוג של יופי שגורם לך לרצות לתפוס כמה שיותר ממנו כשכל אמצעי לוגי נכשל, אך הוא, כמו האור, אף פעם אינו העצם שהוא מאיר, כמו בקול, הוא תמיד צריך להדהד כדי שנרגיש אותו. הוא חומק מבעד לאצבעות כמו מים ומבעד לעדשה כמו קרן שמש. פוגע בלב כמו חץ ויוצא לפני שהראש מספיק להבין את הנזק.

אז איך אפשר שלא להתאהב בה? בדרך חזרה הביתה היא גורמת לי להאט ליד הפסנתר בסבידור ולתהות אם הפנטזיה של מוצרט שלמדתי כילד תוכל לגרום לה לראות אותי תחת אותו אור. היא כל כך קלה לאהוב וכל כך קשה לשכוח. משהו בעיניים שלה שהופך אותך לאידיוט, לשיכור, לנרקומן, וכמו כל הנרקומנים אתה מעלה את המינון לקצה, ממלא את כל מלבני עוצמת הקול בלבן ונותן לדמיון לסחוף אותך למים. מה אם היא מסתכלת עלייך בכל פעם שאתה מסיט את המבט? ומה אם היא מרגישה את אותו הדבר? ומה אם היא תוהה את אותו הדבר?

21 שאלות

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים פרסמים ב-21 תמונות? לבד?

אני לא יודע למה זה מפריע לי. אני לא יודע למה המוח שלי חושב עליך בכל פעם ששיר רומנטי עולה ברדיו. אני לא יודע למה אני אוהב לדמיין את עצמי כשמישהו שתוכלי להתגעגע אליו. גם אחרי כל כך הרבה זמן. מה לא בסדר איתי? בכל נובי גוד אני תוהה אם תהיי שיכורה מספיק לספר שאת חושבת עליי. מה זה אומר עליך שאת לא מתקשרת? מה זה אומר עליי שאני צריך את השיחה הזאת? כשאני עובר ליד הרכבת, אני תוהה אם אני אראה אותך על הפלטפורמה, או הפסים, רק כדי לתת לי רמז שאת מתגעגעת. השם שלך מופיע על "לוח הכבוד" בפלאפל של סבידור כמו שהוא הופיע בשנה שעברה. לפעמים אני מסתכל עליו והצחוק שלך קופץ בדמיון כמו תמונה שנדחפה בין הפריימים. לפעמים אני צריך לדרוך חזק על הגז כשאני עובר שם אחרת אני לא מתקדם הלאה.

ד"ר ווסט אומר שהזמן מרפא את הזיכרון, אבל נדמה שהוא לא מרפא את הרגש. למעשה, ניראה שהרגש נשאר גם לאחר שהזיכרון נמוג, כמו סדין שעוטף את המציאות במלנכוליה רומנטית, סוג של חוף מבטחים, סוג של בית שהפך להיות חלק מאיתנו – אותם אידיוטים שרואים את העולם דרך משקפיים ורודות. אולי ביום מן הימים אני אגדל מהן. אולי אני אראה אותך בסבידור ללא עזרתן והגרון שלי ימצא מספיק אוויר לצעוק לך "שלום!". ואני אעשה פרצוף בוגר ואגיד שאני מאחל לך את הטוב ביותר. שתהיה לך שנה של מסיבות, גלריה שמלאה בבחורים שהתנשקת איתם, וזהירות על הפלטפורמה. אני מאחל לך את הטוב ביותר. אפילו שאני קצת מתגעגע לראות את השם שלך על המסך.

מי שיושב שם למעלה לא יודע עברית

קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא אמר לי שלהרוג אנשים זאת הדרך. הייתי רק בן 8 כשראיתי אנשים קופצים למותם בניו יורק, ובן 13 כששמעתי את נועה תורג'מן בוכה מהצבע האדום כי היא שכחה את הארנק בכיתה. התפללתי לא להכיר את הצליל הזה. משנה לשנה התפללתי שאימא תפסיק לספר לי על פנטזיות שמתחילות ביום אחד כי משנה לשנה זה נעשה יותר מגוחך להאמין.

זה לא לקח הרבה זמן להאמר להגיע. בין שתיים לשלוש דקות. מספיק זמן לחטוף מבט אחרון בכולם לפני שאנחנו דורכים בפנים. אני נזכר בנועה. רעש האזעקות מלווים אותנו מהיום הראשון למבצע, אבל דווקא עכשיו אנחנו מקבלים הצצה לצליל שכמעט שכחנו. שקט. כשאנחנו מתקדמים לעבר אותם מסגדים שבערו מעשן הבוקר אני רואה את העיניים של יוני סורקות כל צללית בחלון; איך הוא עושה את זה? איך הוא מעמיד פנים ששום שום דבר לא יכול לפגוע בו? לפגוע בנו? מנקודת מבט שלישית אנחנו כניראה נראים כמו בסצנה מסרט זר – אחד שבו אנחנו כנראה מגלמים את הגיבורים, אבל מכאן אני יודע שהחששות של יוני מקבילות לחששות של כולנו. חלק ימצאו את ראשם בין הכוונת. חלקנו יחזרו הביתה בשקית.

יוני אומר שפחד מתפשט מהר. הוא אומר שהוא מסתובב עם פתק קטן במדים, "תעביר את זה לשישה אנשים או שאותו הדבר יקרה לך," רק כדי לדפוק יציאה. אני מנסה לא לחשוב על זה. אני מנסה לקבור את המחשבה בגרון; בעיקר כי אני לא רוצה שזה יהיה הרגש האחרון שארגיש בחיי. אימא. נועה. רייצ'וק. סבתא. כוכבים. פרפרים בבטן. שיחות של שתיים בלילה. בוקר של שבת בצהריים. ערב של יום בהיר. אמבטיה חמה. ריח של לימוניים טריים. חיבוק שמוחץ את הלב. נשיקה שנמשכת כמה שניות יותר. אלוהים, אני רוצה לדעת עוד נשיקה. אני לא רוצה למות.

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד האוגדה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו גיבורים. גיבורים. במשך שנים המילה הזו הדהדה בראשי כתקליט שבור. שמעתי אותה באזכרה של יוני, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך עם זה אמיתי. קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. בכל בוקר אתה רואה חיילים אחרים עם סיכות נוצצות ומתקשה להאמין שעבור מיליוני אנשים הזמן ממשיך לעבור כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים למה אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה שקר. אותם אנשים שאיבדנו לא היו חסרי פחד, חסינים לכל כאב ופחד, וכשהכדור חדר את בשרם הם לא גילו כח על חבוי שיכל להתגבר עליו. חלקם בכו, חלקם קראו תפילה, וחלקם נלחמו שלא לעצום עיניים – אולי הסתכלו למעלה וחיכו בעצמם לנס. להזדמנות שנייה. האמת היא שאני לא יכול לומר איך זה מרגיש. אני לא מכיר את הדרך לגן עדן אבל אני מאוד מתמצא בגיהנום. בכל כמה חודשים אני יושב מול המחשב במשך מה שמרגיש כמו נצח וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק. אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים שלמים לפסקה בודדת או רק לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. אבולוציה עשתה הרבה בשבילינו אבל נדמה שהיא שכחה להזכיר לנו את הדברים הטובים בחיים עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה. כמו איבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כאשר מפסיק לתפקד כראוי. בכל כמה חודשים אני כועס על עצמי מחדש שההרגשה עומדת בגרון אבל לא יוצאת החוצה, אני לא יכול לתאר כמה זה שורף להודות בזה. כמה זה מעייף לדמיין מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה – למה לא אני? אני לא טוב מהם.

דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, או שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מגדלים עור עבה כמנגון הגנה, מעוד כאב, עוד אכזבה, עוד רגשות, ומשאירים בעדו גם את האמפתיה, ההתרגשות, והאהבה.

אז במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לניצוץ בחיינו, ובמקום להודות על כך שחווינו אותה, אנחנו סובלים ממעשיות ילדים.

את הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקטנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. והסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. דווקא בדברים הקטנים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל קיץ היינו חוזרים עם ידיים מלאות בשן-הארי לכבוד יום ההולדת של סבתא, ״כי לאישה כמוהה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואתה יכול לטוס מסביב לעולם ולעצור עם משלוח פרחים בפתח הבית שלה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון מהשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח. מרגעים קטנים היא תצייר תמונה עשירה בזכרונות. החיים לא נועדו כדי לדלג אותם בצעדי ענק. אתה לא ברוס פאקינג ספרינגסטין, אתה לא צריך לשלוף שפן מהכובע בכל לילה, ולהיות רומיאו ויוליה כדי לאהוב היום. עכשיו. ואם תמצאו את עצמכם רחוקים אחד מהשנייה, והזיכרונות של פעם יתחילו להתדה, תדע שהיא תמיד תזכור את שן-הארי שקטפת לה ליום ההולדת, והיא תחייך. וגם אם אחד מכם לא יהיה שם, תחושת הבטן תחזור, ולמרות שאני לא יכול להגיד לך למה, ג'וני, אני יכול להגיד לך שבסופו של דבר זה כל מה שמשנה."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה דוקטור חרוטה בראשית האנדרטה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין נסתרות לי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת ניראת לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או שאתה בשלן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל לי בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סרבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, וקרעתי את כל מחברות בית הספר? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה? אתה היית צריך להיות גאה בי.

זאת פריווילגיה לפחד מעכבישים

סבא שלי נפטר ביום ראשון, השלישי למרץ, 2007. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחוייג לבית שלנו, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה רגע לפני בוקר חג פורים. זאת הפעם הראשונה שראיתי את אימא בוכה. אני לא זוכר מה אמרתי באותו בוקר, אבל אני זוכר שהתחפשתי לג'ון לנון. הלכתי לבית הספר עם נועה תורג'מן, שהייתה מחופשת לצ'אריזארד עם איפור כתום בוהק, ובמשך כל הדרך חשבנו על מה "נשימתו האחרונה" אומרת. לנועה היו כמה תיאוריות. היא אמרה שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות, אולי אלף, או אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה, זהו. אתה מת.

חשבתי על זה. עמדתי בכניסה לבית הספר והתחלתי לשאוף לאט יותר, לספור כל שאיפה. כל נשימה. התחלתי להאריך כל אחת שיוצאת, ולהעריך כל אחת שנכנסת, להחזיק אותן בריאות רק עוד כמה שניות כדי שאוכל לנצל אותן כשבאמת אצטרך. אך גם האסטרטגית ביותר שלקחתי קירבה אותי לנשימתי האחרונה. זה לא פייר. למה חיים משמעותיים כמו של סבא התסיימו ככה פתאום? למה השמש זורחת כאילו הכל בסדר? כאילו הכל כרגיל?

חתכתי עם נועה דרך החניון כשהגרון שלי שורף, כאילו תקועה בו אבן שמונעת מהנשימות להסתנן דרכו. לא ידענו מה לעשות, או לאן להמשיך, אז התיישבנו מול המכולת לצד משלוח ביצים שנשאר עזוב באותו בוקר חם. ישבנו שם כ-5 דקות, או כ-650 נשימות לפני ששאלת אותי האם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד הקרטונים, "כן," אמרתי, לוקח את הקרטון לידו, ובתוך שניות טסנו עם שתיהם לכיוון המתנ"ס, ובתוך דקות מעבירים רגל על רגל מעל גדר הכניסה, מתגנבים כמה שיותר מהר למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות מעצימה על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו נלחמות עבור נשימות מהירות של אוויר. הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזכרונות שלנו לפני גיל 10 הן המצאתו של המוח, אבל אפילו היום, אני יכול לשמוע את צלילי הביצים מתנפצות לאותו כביש חם ברוטשילד, הצחוק של נועה שוגרם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשגם אני צוחק לידה, בזכותה, האושר שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב לוקח פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח.

איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. ידעתי שזאת הייתה רק שאלה של זמן עד שדודי יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל. למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו מפחידים מלכתחילה, ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הבוהק של צ'ריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא נשאר אף ניצולים מהפחד.

אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך חזרה. השם שלה חרוט על השולחן שלי ואני אפילו לא זוכר איך. אמא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי-צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. אלוהים יודע שאני משקר כי דיברתי איתו כל השבוע, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או טוב במשא ומתן, אבל כל הפעמים שסירבתי לבייקון חייבות להספיק לפחות לבקשה אחת, לא? אולי הכל לשווא. קראתי שהזמן מרפא את הכאב אז באחד הלילות האלה החלטתי לרכב על האינסוף. מאתיים מיקרוגרם בכל פעם. פתאום, בשלוש לפנות בוקר, כשהכבישים בתל אביב דוממים מתחת למטר הבכי של אלוהים, מצאתי שהדיכאון מרגיש אחרת לחלוטין אך לא מצאתי את מי שמרגיש אותו. אז אולי הכל לשווא ואולי אין אלוהים בכלל. נדמה שיש רק דרך אחת לענות על כך ואולי עד סוף החורף אני כבר אדע את התשובה.

בשבילך

תהיי טיפשה. תצאי לים בחולצה לבנה ולב טהור. תשמעי את השיר ששמעת במשך כל הקיץ האחרון ותשירי את מילותיו לאנשים שצריכים לשמוע. תשאפי. תנשמי. תמלאי את הריאות במלח שינקה כל רעל. תשכבי על החוף עד שהשמיים ירקמו עם הרגשות שלך והשמש תשאיר אותך לחלום. את רואה את זה? רגע לפני שהיא תאיר את עולם של ארבעה מיליארד אחרים, כשתיראה במצלמה כמו עוד עיגול מטושטש וכהה, היא תגלה לך סוד קטן לסיום. לפעמים המצלמה משקרת. לפעמים המציאות יפה יותר מהכל.

תהיי טיפשה. תיקחי סיכונים. תתחילי היום, גם אם שלישי נשמע הרבה פחות טוב מ'יום אחד', תתחילי היום. הלילה. שוקו חם דורש רק שתי דקות להכין ולא דורש שום ידע קולינרי מקדים. תפנקי את עצמך. תבטאי את עצמך. תפעלי לפי אינטואיציה גם אם הרגש מוביל אותך נגד כל היגיון. תהיי טיפשה. תלכי לאיבוד, כי האמת היא שאף אחד מאיתנו גם ככה לא יודע מהי הדרך, ולמה שלא תסללי את השביל בעצמך? תהיי את. בשבילך. תדליקי שירי אהבה בלילה כשהחלון פתוח והירח נשאר תלוי ותכתבי את ההגדרה שלך ליופי גם אם אחרים עשו זאת לפניך. תהיי קול ולא הד. כן, בעולם של 8 מיליארד אנשים קשה להיות מיוחד אך כאן, בשכונות המרוחקות של הגלקסייה, המשמעות של כולנו היא אפסית – גם של האנשים החכמים ביותר. אז תהיי טיפשה.

בשבילי את תמיד תהיי את כל היקום.

פאוקר I

אני ופאוקר מקשיבים ל-L.A. Woman במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו יותר מארבע שנים."

הגבות של פאוקר מתכווצות כשהוא מגמגם את האות אאא. כשאנחנו עוברים את הגדר בין פלמחים לתחנה הוא מייסד כמה כללי בטיחות: לאאא לצלם, לאאא לקפוץ מהגג, לאאא להסתכל על השמש. אני שונא כשהוא מדבר אליי כמו לחובבן. אני אוהב לתעד את הדברים שהוא לוחש כשהוא מגיע לפסגה  – "בכל פעם שאנחנו קונים סמים אנחנו ממנים את הסוחרים במאבק מול המשטרה, ובכל פעם שאנחנו משלמים מיסים אנחנו ממנים את המשטרה במאבק מול הסוחרים. בתכלס כולנו סוכנים כפולים״, אני רושם על גג התחנה. דיונות חול עם מזרנים קרועים, שקיקי תה ושאריות מטקס הריפוי שעשינו עדיין שוכבים מתחתינו כמו ביום שהשארנו אותם. פאוקר קורא למקום הזה המקווה. הבית. מפואר בזיכרונות של פעמים ראשונות שהפרטים בהן צבועים באפור אך הרגש נשאר בהיר, כמו תקווה שאינך יכול לעמוד בה, כמו אוסף תמונות שמאבדות מצבען משנה לשנה ומשאירות את הנפש עם מחשבה ערומה ובודדת: פעם היה טוב יותר.

"אין טעם לחיות בעבר," אני אומר, "כשהווה הוא כל מה שיש לנו". כאן. עכשיו. עשרים דקות לתוך הדלתות בין מה שנשמע כמו פזמון, חמש דקות לפני עשר. בכל שלוש רביעיות פאוקר לוחש שאני עובר על החוק כשאני מתעד את הכל, אבל אני אוהב את זה: הדרך שבה הוא גורם לשירים להישמע אחרת, התנועה שהוא עושה עם הפה כשהוא נחנק מהראש, כשהוא מנסה לדחוס את כל מחשבותיו לנשימה אחת אבל הריאות לא עומדות בקצב. אני אוהב להסתכל עליו כשהוא בטוח שהוא עומד למות, כשהוא מגמגם דברי חוכמה כמו אחד מגדולי הנביאים בישראל, כשהצבעים נלחמים על כל פינה בזוג העיניים הבהירות שלו עד שהאישונים מתרחבים כדי להכיל את כולם. אני אוהב לדמיין שהוא צופה בסרט שמראים לך בכניסה לגן עדן עם הזיכרונות הבהירים ביותר שחווית, ולפעמים אני אוהב לדמיין שיש לי מקום בין הדמויות. אומנם אני עדיין לא יודע איפה הבית, אבל בדמיון שלי אני תמיד חולק אותו עם פאוקר.

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, ולנשור. היית מספר לי כמה אתה רוצה להיפטר מהאגו, וניראה פתאום שאיבדת את זה. אולי אני טועה. אשתך אומרת שביקשתם חופש מהעבודה בכל יום חמישי החודש כדי שלא תפספסו את פתיחת הסניף של איקאה. מוקף בין קירות לבנים וספות מונוכרומטיות, אתה מספר לה על 'שטויות שעשינו'. מה לעזאזל אתה עושה?

אמרת לי פעם שהעולם המערבי כל כך מסודר ומלאכותי כי בנינו תדמיות מזויפות בניסיון לעשות סדר מהכאוס. "אנחנו בוחרים בקפידה את הבגדים ללבוש, והמקומות להצטלם בהם. אנחנו מפחדים להיות טבעיים – מפחדים להיות אנחנו – אז אנחנו מפרידים את עצמנו מהטבע ונאחזים בכל דבר שיגרום לנו להרגיש גדולים מזה: דת, יוקרה, קווים ישרים, אידיאל יופי לשאוף אליו, או חשיבות שאנחנו משייכים להצלחה. ממה אנחנו מפחדים?"

האם אתה עדיין מאמין בזה או אולי זה היה רק חרא פואטי שהקובנסיס גרם לך להגיד?

כשהיינו ילדים, היימן קוראים לך שמשון. כשגוזמן דפק מכות ליוני בכדורגל לקחת שבע שקיות טרופית ושפכת לו בתיק בית הספר. לא פחדת. אמרת לנו שפחד הוא רק אינסטיקט פרימיטיבי שעדיין לא הספיק להתעדכן, ולפעמים הוא, כמו אינסטינקטים רבים אחרים, מסיט אותנו כנגד הדברים החשובים באמת. היית ראשון לשרוק עם האצבעות, הראשון לרכב בלי גלגלי עזר, הראשון לקנות אופנוע. ממרפסת הבית שלך עדיין אפשר לראות את אותם כבישים שהיינו אוזלים מדלק עליהם, עם קסדות חצי ומלברו מאחורי האוזן, דוהרים כמו רוצחים במנוסה לצד רעש המנוע שמתחזק עם כל לחיצה ממושכת על הגז. הראש רץ מהר יותר. הלב דופק חזק יותר.

חיינו תחת האשליה שאנחנו מתקדמים לאנשהו, שהאושר נמצא איפשהו בשלב הבא, בעבודה הבאה, בזוגיות הבאה, בנקודה שכמעט הגענו אליה. כמעט. בגיל 18 אמרת לי שהמילה הזאת גדולה מדי בשבילך. "אני מרגיש אותה בכל מקום. כמעט פה, כמעט שם. כמעט בחו"ל, כמעט בבית, כמעט מבוגר, כמעט מאושר. כמעט, אבל לא בדיוק. לא עדיין, בכל מקרה."

דם המכבים האדום

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול למצוץ לי.

ד"ר ווסט חושב שאני צריך למחוק את המספר שלך. "המוות הוא חלק מהחיים," הוא אומר, אבל אני לא קונה את הבולשיט הזה. מצד שני, כמה משנה הקול שלי במשא ומתן עם אלוהים? אני מתגעגע אליך, פאוקר, ואני לא צריך להגיד את זה היום. עבר יותר מדי זמן. אני עדיין מקסס. מדליק. נדלק. עדיין ילד שחולם לראות את השם שלך על המסך; אתה שואל מה תהיה כשתהיה גדול ואני עונה שאתה יכול להיות כל מה שרק תרצה. אימא עדיין חולמת שהיית גדל להיות נהג מירוצים. זוכר איך היית מעמד את כל סט המכוניות בשורה אחת ארוכה? ואת המחנה שהיינו בונים מחדש בכל קיץ? ואת הסיפורים המפגרים שהיינו ממציאים? זה יהיה נחמד אם נעשה את זה שוב מתישהו.

אימא תמיד אמרה שאתה פורח מאוחר. אתה לא חושב שזה קצת לא פייר? במשך 20 שנה היא טיפחה אותך כאילו היית סוג של פרח ובסוף כל מה שהיא מקבלת זה דם המכבים. כוס אמא שלך. חצי מהשכבה שלנו כבר נשואים, אתה יודע, ומה איתך? ומה איתי? מה אני צריך להגיד לה? מה אני צריך להגיד לזילבר? שנפלת? ככה? כמו דף שהתנופף ברוח?

ניסיתי לעלות עם רשימת דברים שאהבתי בך לכבוד ההלוויה. ד"ר ווסט אומר שמחקרים אמריקאים מראים שהפחד הגדול ביותר של בני אדם הוא דיבור בפני קהל. המוות, תאמין או לא, נמצא במקום השני. אולי זה מסביר למה העדפתי להיות בארון הקבורה שם איתך מאשר לומר את ההספד. אני חושב שאתה יודע כמה קשה כאן בלעדיך, אבל לא בטוח שאתה יודע למה. אף פעם לא אמרתי לך. תמיד האמנתי שתהיה לי ההזדמנות לעשות את זה מתישהו, בעתיד, אבל כמה משנה האמונה שלי במשא ומתן עם אלוהים? אני מתגעגע לילדותיות שבך. בחברה שבה אחד הסימנים לבגרות הוא סוג אפתיה, עם מבט קר וחשיבה אסטרטגית, שברת את המערכת הזו לחתיכות. הנחת את השיריון בצד וצעדת ישירות לעבר הלא-נודע. וכך, באופן אירוני, התבגרת. וכך, אני מאמין, הצלחת לחיות כמו ילד עד יומך האחרון. תמצוץ לי.

תיאטרון האבסורד

בהתחלה, הכל שחור. הזמן מאט. השניות הופכות לדקות אך הדקות חסרות כל משמעות. הכל קורה עכשיו. השרירים מתרפים, האישונים מתרחבים, האדרנלין מכתיב את הקצב והלב רוקד אחריו. מהר יותר. חזק יותר. המעבר מאפס לאחד הוא הקשר ביותר אך אחריו הצעדים נעשים אוטומטית. ומסך העשן עולה ואור הזרקורים קורא לך פנימה אין לך אפילו דקה להתחרט. אתה נבעט פנימה. המשחק מתחיל.

בהתחלה, התפאורה פרגמנטלית. אתה מתחיל להיכנס לדמות. אתה ילד: העולם סובב סביבך, והעולם הוא קסום, ורגשות הם פשוטים. אתה אוהב. אתה שונא. אתה חסר כל בושה. לאחר מכן, אתה מתבגר: העולם הוא מבלבל, והעולם הוא הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים, ומה התפקיד שלך בעלילה? רופא? אדריכל? פסיכולוג? ובכן, היום, אתה צופה. אתה מגלם אדם פיקח שצועד ברחבי המוזיאון בדיוק לפי הוראות הבמאי, אך כעת, בעונה העשרים וחמש לחייך, הוא מחליט לגזור את מותך. אתה עומד במעגל ניצבים שממלמלים את שורותיהם מתחת לפסקול מוריסון. קרשנדו. סוזן ממשאבי אנוש אומרת שהיא החביאה מבעלה את העוגיות, ואריק ממחלקת ב' מספר שוב איך אבא שלו הפתיע אותו עם כרטיסים לפריז ליומולדת. האמת שזה אפילו היה חמוד בפעם הראשונה, אבל היומולדת המזדיין שלו היה בספטמבר והסיפור הזה לא נהיה מעניין יותר. הפנים של יאנה סוקרות אותו בתדהמה כולשהי אבל האמת היא שאני מתקשה לאבחן איזו. אומנם אני לא מבין גדול באנשים, או באומנות, אבל אני נוטה להאמין שזה המבט שואן גוך דפק לאשתו רגע לפני שהוא הוריד לעצמו את האוזן. "והקטע הכי הזוי?" הוא אומר, "הצרפתים לא אומרים פשוט אני מתגעגע אליך, הם אומרים tu me manques. שיותר קרוב במשמעות שלו ל'אתה חסר לי'. אני מת על זה. אתה חסר לי. אתה חלק ממני. כמו עצם, או איבר, או דם."

אלוהים, הלוואי שהוא פשוט היה מקבל ספינר.

אני עובר ממסגרת אחת לשנייה. כשאני בוהה באחת מהן פחות משלוש דקות אני מתחיל לתהות האם האנשים סביבי מסתכלים על אותה תמונה כמוני. החלק הזה בתערוכה מכיל תפאורה די משעממת. קערת אגסים, אגרטל וזר חבצלות, חפצים שהופכים לאומנות כשמדביקים להם מסגרת. כשאני עומד עם סוזן ליד ציור החמניות היא אומרת שזה משהו שצריך להבין. "אומנות לא צריכה להיות חיננית, היא צריכה לגרום לנו להרגיש משהו," היה הטקסט שהיא בחרה הפעם. היא מספרת שהמילים האחרונות של ואן גוך היו 'הכאב ימשך לנצח', ושהוא היה נוהג לאכול צבע צהוב כי הוא האמין שזה יגרום לו לשמוח. אני מאמין שצהוב זה צבע של נזלת ודלקת בדרכי השתן, אבל מה אני יודע? המילים האחרונות שלי כניראה יהיו אמוג'י. היא מספרת לנו על הדיוקן שלו עם תחבושת שצייר ב-1889 ואומרת שהיה לו אפיזוד. אני אוהב את המילה הזאת. באפיזוד היום נידמה שהיא קיבלה יותר מדי שורות בתסריט. בעלילה הזו סוזן היא רק ניצבת. זיוף. בלאי. אני יכול לראות את העיניים הגדולות שלה מבעד למסכה ואת הגבות שגורמות לה להיראות חמישה סנטימטרים גבוהה יותר בכל פעם שהן מגלמת פליאה, ואם אנחנו, בתור חברה, היינו משקיעים בעצמנו חצי מהמאמץ שהיא משקיעה בלסדר אותן, סביר להניח שהיינו גומרים עם אטרקציות מעניינות יותר מצפייה בקערות אגסים.

אני פוגש את יאנה ליד ציור ליל הכוכבים. "האמת היא שאני חושבת שואן גוך לא היה מטורף מספיק לחתוך לעצמו את האוזן," היא אומרת. "אולי רק הולנדי שנפל על מישהי כמו סוזן שדיברה יותר מדי." אוזניות הקשת שמכסות את אוזניה נראות עכשיו כמו אמצעי הגנה משוכלל. מהי הדמות שלי בשבילה? איזה חלק בעלילה שלה היא משחקת? לרגע, כשהמבטים שלנו מצטלבים, אני מתקשה להיזכר בתסריט. לרגע, נידמה שמישהו בחדר הבקרה דואג להבליט את העיניים הירוקות שלה מתחת לזווית האופטמילית של האור, וקלוז-אפ, אני מחפש את הטלפרומטר אבל העיניים שלי רואות רק את יאנה, והחום צבע אותן פעם נעלם כעת מתחת לאישונים שמנסים להכיל כמה שיותר ממנה, ופייד-אין, אני מנסה לשחק את הדמות הצלולה ביותר שלי, ובלאק-אאוט, אני נכשל. אני שואף. אני נושף. אני מסיט את המבט לכוכבים ומבקש שאחד מהם יפול בתקווה שאוכל להצמיד את הראש שלי לשלה. בתקווה שהשפתיים שלנו ימצאו את דרכם כפי שהם נוהגים לעשות על המסך רגע לפני שהוא יורד, וקאט. אנחנו חייבים לחתוך מכאן. ״אנחנו חייבים לחתוך מכאן,״ אני לוחש.

״שמעתי אותך בפעם הראשונה.״

למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באהבה שתיקח שנים לשכוח?

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. אני אוהב איך שהקול שלה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בביתן. גבוהה ומתנשם בשביל הנחליאלי על האלון, עגול ותוסס בשביל החיפושית על הספסל, נמוך חלקלק בשביל ג'ינג'ר והגורים שרצים סביבה ליד דוכן הפלאפל. אני אוהב לשמוע את השמות סיפורי החיים שהיא ממציאה להן, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה לכך.

"את חושבת שהזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?״ אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים פתאום כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. כשהיא קוראת לי אידיוט במבטא חצי-אמריקאי, בקול שהיא שומרת רק לי, אני כולא את האצבעות שלי בשלה חזק יותר. ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן שרות מעליה, אותו אחד שהיוונים שמעו כשהם סטו לעבר הסירנות שהובילו להתרסקותן, עדין, מלטף, כמו ריקוד קטן בחזה, כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג ביישנות לאחור, סוג של יופי שאתה מנסה לתפוס כמה שיותר ממנו אך הוא, כמו האוקיינוס, חומק מבעד לאצבעות. אין מקום מתאים לספוג אותו מכאן – בחברת פרפרים ולהקות הנחליאלי שנשבר להם הזין מצעקות, הצפירות, והקולות הכועסים סביבם. עכשיו הם רוצים לשמוע את יאנה. הם רוצים לנוח על אצבעות היד השמאלית שלה כי גם להם מגיע צ'ופר אחרי מסע של אלפי קילומטרים, וכי ביד הימנית האצבעות של יאנה עדיין כלואות בשלי.

חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף לעבר העיר. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו מגיעים לשם מהר מדי. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמנו עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה את כל קיצורי הדרך למרות שיש לנו את כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונדטראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי כמעט ארבע שניות לראות את יאנה במראה השמאלית. יש לה קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם ריח הגלים של הגורדון, נשאר איתנו רק לרגע ברמזורים אדומים בהן הוא גורם ללב לרקוד מבעד לחזה ולראש לברוח מבעד לגבולות ההיגיון.

אני שואף. אני נושף. אני דורך על הגז. אני נותן לאדרנלין למלא את הגוף שלי בהרגשה שנעה בין פחד להתרגשות, בין אהבה לחרמנות, בין האושר שהיא קיימת לבין העצב שהיא תסתיים בכל רגע. אני מנסה לשמור אותה לנצח, אבל לעשות את זה מרגיש כמו להחזיר משהו מחלום – סוג של אושר שאנחנו מודעים אליו רק מאוחר מדי.

לחישה בעולם של צעקות

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על נועה. היד שלה בשלי והרגל שלי על הגז. מאה-שלושים על הדשבורד וארבע דקות מהיעד. שיר אחד של בויז-טו-מן, לילה אחד ללא שליטה עצמית, שנה שמופיעה רק פעם בחיים. סוף הדרך. ג'קט עור. זוג נעלי גשם אדומות ותחזית אחת שמשקרת. נקודות מפוזרות בשמיים בהירים משאירות הרבה מקום לחלומות מכאן, בשולי הדרך של נחשולים, בפרברים של שביל החלב, בלב ליבו של הקוסמוס.

״את מאמינה בגורל?״ אני שואל ונשכב על הדשא. העיניים שלי סוקרות 15 מיליארד שנים במבט וצונחות לעבר עולם שתמיד דולק, תמיד מחובר, דמויות שנמצאות בהצגה-עצמית ושיירת מכוניות שדוהרות קדימה. כולן משאירות בי שאלה שהאנושות מתקשה לדעת: לאן הכל מתנקז?
״אני מניחה לכולנו יש יש יעוד, אם זה מה שאתה מתכוון אליו.״
"זה לא אותו דבר," אני אומר. "את יכולה להיכשל בייעוד אבל הגורל שלך נקבע מראש. הכל מכתוב – כמו שסבא שלי היה אומר – רשום למעלה. בכוכבים.״
״ואתה מאמין בזה?״ היא נשכבת לצידי.
״האמת היא שעדיין לא החלטתי. לא מזמן שמעתי בדוקומנטרי שתיאוריית היחסות של איינשטין דוגלת בנצחיות. זאת אומרת שביקום הארבע-מימדי שלנו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים באופן שווה. העתיד שלנו כבר קיים, ועל-פי מר איינשטין, ההבדל בינו להווה הוא אינו אלא אשלייה משכנעת. ולאחרונה…״ אני מגמגם בסוג של אי-וודאות שצפייה ארוכה נוטה בקוסמוס להסב. ״לפעמים אני תוהה איך נראה העתיד שלי. יותר נכון, איך אני רוצה שהוא יראה. אני מדמיין את עצמי מבוגר ועייף כשאני שוכב על המיטה שבה אני הולך למות. אני מדמיין את הדברים שאני חושב עליהם, הדברים שהייתי רוצה להספיק לעשות ומתפלל שהייתה לי את ההזדמנות לעשות אותם שוב, ופתאום, כשאני פותח את העיניים, המשאלה שלי מתגשמת. אני בן 21. ובכמה השניות האלה העולם נראה אחרת. סדר העדיפויות שלי משתנה. כשאני מסתכל סביבי אני יכול להעלות 99 דברים שהעולם פוקד עליי לעשות אבל אף אחד מהדברים האלה לא מקרב אותי לעתיד שבו אני רוצה להיות. איתך. והריב שלי עם מיקי? הדדליין בעבודה? עוד ג'ובה? עוד קרדיט בתפקיד אילם? הם כולם נופלים בקרב מול המוות. הדבר היחיד שנשאר הוא את. פעם אחר פעם."

״לשום דבר אין משמעות מלבד האחת שאנחנו נותנים לה,״ היא אומרת מבעד לשפתיים רכות. מחשבות אסורות. ידיים למטה. נשיקה שמתחילה בשלושים שניות וממשיכה עד שהשמש עולה. אי-שפיות באוקיינוס של היגיון. עירום בבמה של תחפושות. לחישה מאוהבת בעולם של צעקות.

"כמה מלחמות בין-גלקטיות אתה חושב שמתרחשות שם למעלה?"
״אני יכול לנחש,״ אני אומר. ״אבל אני מעדיף לא לדעת את התשובה.״
״למה לא?״
״כי אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים.״
היא מסיטה את העיניים עליי. "אולי אתה צודק," היא נאנחת. "ועדיין, זה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת למסע? אתה יודע, כשקולומבוס עגן באמריקה כל הקרטוגרפים בעולם האמינו שהפאזל הגיאוגרפי הושלם. הם היו בטוחים שהיו שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה – ורק האוקיינוס העולמי הגדול ביניהן. תסתכל למעלה. אמנם קל לנו להרגיש זחוחים היום, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות על היקום ממה שהקרטוגרפים ידעו על כדור הארץ. ואני רוצה לדעת. כן, הסיכויים תמיד יהיו נגדנו, אבל ממתי המדע נמנע מניסוי רק כי הוא עשוי להסתיים בפיצוץ? זה מרגיש קצת כמו להיכנע בדקה התשעים. כמו מקהלה שעוצרת רגע לפני הפורטיסימו. הפחד תמיד יספר לנו שהיא תגיד לנו ״לא״ ושהכישלונות המביכים שלנו יהיו למטרת הלעג של האנושות עד קץ הימים, אבל למה לתת לו לקבוע את העלילה? אני לא מכירה אף סרט גאוני שהולך לפי עלילה הגיונית, וחוץ מזה, לא כיף יותר לתת ללב לנווט?"
"אולי," אני מחייך. "אז אולי שווה לנו להפסיק להיות נואשים לחפש אותם. אנחנו צריכים לשחק אותה קשים להשגה, להעמיד פנים שלא אכפת לנו."
"אולי," הגומות שלה מתבלטות. "ואולי זה כמו שריצ'רד פיינמן אמר: מדע זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו עושים את זה."

הדרן

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את 'אני ויאנה', ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי לתאר את הדברים שגרמת לי להרגיש. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר. אז מה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום במקהלה של 8 מיליארד אנשים אבל מספיק שהוא יהדהד רק אצלך. בכל יום שאני נכנס לאינסטגרם אני נלחם שלא לרשום את השם שלך על המסך. אני מחפש אותך בין תחנות רכבת ריקות וקהל מלא אנשים, בפזמונים אקוסטים ומילים עדינות ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. שבועיים אחרי הפסיכומטרי ניסיתי לעשות זאת בעצמי. התיישבתי מול הדף והתחלתי לקשקש את כל הדברים שלא הספקתי לומר לך, ומיום ליום מה שהתחיל כסוג של מכתב גדל להיות לסוג של ספר – ואולי גם סוג של תרפיה באומנות בשבילי.

באחד מהדפים האלה הייתי אמור להפסיק לאהוב אותך. היום, הפנים שלך בהירות יותר בדמיון שלי מאשר בזיכרון, וזה מצחיק, אבל אני לא זוכר הרבה מהדברים שסירבתי להאמין שאשכח. אפילו לא את הסיבה שגורמת לי להמשיך לאהוב אותך, להשתוקק, להתגעגע. מישהו אמר לי שהדרך היחידה להימנע מחרטה היא לכבות את הדמיון אבל לא הייתי מעז לעשות זאת גם אם הייתי יודע איפה המתג.

בשבילי, זה בסדר, כי במילון שלי, מלנכוניה אינה קודרת או אומללה. היא שיר של בון איבר בערב גשום. כוס חמה של שוקו. נוסטלגיה. סיפורם של אנשים שלעולם לא ידעו מקיומך, שבהם אתה עלול להופיע רק פעם אחת כניצב שלוגם קפע ברקע, כשטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. היא סוג של אושר שחומק מבעד לאצבעות כמו גל של מים, של קול, או של אור, ובדיוק כמו האור, נדמה שאושר צריך להשתקף ולהדהד אצל מישהו אחר כדי שיתממש. סוג של רגש שלעולם לא נוכל לחשוב את דרכנו אליו.

אולי באחד מהימים האלה אצליח להכניס את ההגדרה הזאת למילון. ואם כן אז אקרא לה על שמך אבל אני מקווה שתאהבי אותי גם אם לא. גם אם אשאר חסר מילים כשאשלח לך הודעה קטנה באמצע הלילה, בלי סיפור קיטשי וסולו גיטרה, ואומר שאני פשוט אוהב אותך.