fbpx

פלים / באנגלית: C8H11NO2+C10H12N2O+C43H66N12O12S2

יאנה שומרת את התקליטים של מייקל במדף הכי בהיר בחדר. בשבתות שהשמש צובעת את השמיים באדום והאור זוהר עליהם כמו גביע, היא שרה לי Bad מבעד לווילונות האמבטיה. היא מלמדת אותי את הליכת הירח, ואני מלמד אותה להתנשק צרפתית. בין ערימה מצטברת של אוזניות ודיוקני קאנבס חצי גמורים היא שומרת גלובוס קטן עם 52 מדינות שהיא רוצה לבקר בהן – אחת לכל קיץ שנשאר לנו לחיות ביחד. לפעמים אני עוצר אותה מלהשתמש במילה במילה ״לברוח״. עם 180 מיליגרם שאני שוטף כמו ויטמינים אני מעביר את הפה שלי על הגוף שלה. "תהיה עדין איתי," היא לוחשת. אני אוהב שהיא חושבת שאני מקצוען. הצחוק שלה מרוח על השפתיים שלי. הדרך שבה היא נושכת את שלה, עד שהלב שלה רוקד מהר יותר, חזק יותר, שהאהבה שלנו נוטפת החוצה, עד שעשן ה-MJ לא מותיר בחדר פינה אחת של היגיון.

"רגאי בנוי על קצב הלב," היא אומרת, אבל כשהראש של יאנה מונח על החזה שלי היא גורמת לו להישמע כמו דאנס-האוס. היא קוראת להרגשה הזאת פלים. בין גיטרה נטויה לערמת תווי סרנדות שמופרדות בפרחים כמו סימניה, היא שומרת יומן עם רגשות שאנחנו לא יכולים לתאר. "פלים," היא אומרת, "הוא שם להרגשה שאתה מנסה לתפוס, כמו צילום, שגורמת לשכל לזהות אותה, לנתח אותה, ולהכניסה לקונטקסט, היכן שהיא מתפוגגת ללא יותר לטעם לוואי. זהו סוג של אושר שאי אפשר לתפוס עם המוח. סוג של קוד שיכול להיקרא רק על ידי הלב."

אני חושב שבמילון קוראים לזה אקסטזי, ועם זאת, יש לי מספיק ניסיון איתו כדי לדעת אחרת. מספיק מבט אחד עליך כדי להבין: האחת שמשאירה אותי אילם, שגורמת לכל שיר להישמע כמו שיר אהבה, ששורפת את הלב באיטיות והוא עדיין רוצה למשוך קרוב יותר כמו עש ללהבה, כמו תחילתה של התמכרות עד לסיומה כשיגעון, כמו קסם. אלוהים יודע כמה הקסם שלך הופך את השכחה לקשה.

ד"ר ווסט אומר שאהבה מורכבת משילוב של דופמין, סרוטונין, אוקסיטוצין שמתנגשים איפשהו במוח אבל נדמה שאין לו מספיק מהמוח הזה כדי לדעת טוב יותר. אהבה מרגישים בלב. היא אינסטינקטיביות חייתית שהתפתחה במשך 80 מיליון שנים עד שהפכה לסטייה חסרת היגיון. אין טעם לנתח אהבה, או להתחבא מאחורי ציטוטים ומילים גדולות כדי לתאר אותה. לפעמים נשיקה פתאומית, מלמול מתוך שינה, או הודעה שנשלחה בשלוש בלילה ללא כל מחשבה מוקדמת יעשו את העבודה טוב יותר. לפעמים צריך רק לאהוב.

היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת".

ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם מעלינו והשמש טרם שקעה. אנחנו הנוסעים בסערה. הרוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים קבורים בתנאי קירור אופטימליים, מאה-חמישים על הדשבורד ועוד חצי שעה מהפסגה; אני ומייקל בדרכנו לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. פנים מול פנים. 23:22. ירייה מהאגזוז מהדהדת בסמוך לכינרת. הגשם מתחזק. העולם נחזה בפנינו בהתזות צבע מטושטשות על גבי השמשה ובכל אחת מהטיפות אני רואה מציאות הפוכה מזו שהכרתי: גווני טורקיז, זהב וארגמן נוזלים לאומנות שמתגלה בפנינו רק לרגע; רק עד שהוִישֶׁר ינקה את הקנבס וצבעים חדשים יתפסו את מקומם. אני שואף. אני נושף. אני מרגיש את עורו של העולם מתקלף ואת צורתו המולקולרית רועדת, רוקדת, ושרה במקהלה שאני ומייקל מהווים בה חלק. "זה… יפהפה," הוא לוחש. למען האמת, הוא צודק. אנחנו ברי-מזל להיות בחיים. 23:23. קרשנדו. המוות נוקש בחלון כששמותינו עומדים בפיו. אני רואה את פניו. אני מריח את צחנתו מבעד לשכבת ההגנה הסמיכה של הבודהה. "לא היום, " אני לוחש לכל מי שרק מוכן לשמוע. עיניים על הכביש. ידיים על ההגה. אני נותן פול גז כדי לקבל רק מעט בתמורה – מבט חטוף בשעון מראה ששלושים וחמש דקות הן כל מה שאני צריך. 23:24. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן בתשובה אחרת."

23:51. פורטה, המקהלה הומה ואני רואה בה כל צליל, כל ניגון, כל תו שרוקד לתדרים שאני מרגיש לראשונה בחיי; כולם מדליקים את התאים האפורים במוחי כפסטיבל זיקוקים מזדיין. "ג'יזס, מייקי, אני לא חושב שאני מוכן," אני מגמגם בכניסה. "מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לקחת את הנסיעה."
"אבל מייקי—" אני נלחם להעלות על שפתיי.
"שקט," הוא קוטע את הניסיון. "עכשיו."

שקט. אני לא זוכר לכמה זמן הוא נמשך.
שקט. אני צופה בו מופיע ונעלם כקרן אור ביום מעונן: מתכווץ, מתרחב, ומתקמר כהשתקפות מעוותת על פני מראת שעשועים; מהדהד כמקצב תופים בין קירות חדר ההמתנה, הבַּרְ זַח', הבַּארְדוֹ, הפּוּרְגָטוֹרְיוּם, כלוא בין המציאות לחלום על הספקטרום הזעיר שהתודעה האנושית מוכנה לקבל. בין מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית להולדתה של זהות אישית, נבדלת, עצמאית… או לפחות כך העזתי לחשוב. כאן, בהיכל המראות, הזהות היא רק עוד אשליה אופטית על גבי הזכוכית. אגדה ריקה מתוכן. נחשול זעיר באוקיינוס שגבולותיו מוסתרים מהעין, מנשק, מצליף ומכה בהיגיון בשאלה שמותירה אותו כנוע: האם זהו הסוף או ההתחלה?

ד"ר ווסט אומר שהתשובה לכל טמונה בהשקפתו של המתבונן, ובשבילי, האמת מופיעה באמצע. כאן. עכשיו. פריים אחר פריים. עיניו הבהירות של מייקי משתקפות במרכזה של המראה הפנימית כנגד העולם העכור שאנחנו משאירים מאחורינו. עוד לחיצה על הגז, עוד שאגה יפנית, עוד 35 מטר ו-38 אלף טריליון חישובים שהמוח מבצע בשנייה: המבט החטוף באורות החולפים על כביש. הטיה קלה של ההגה ימינה. הרמה עדינה של הרגל למעלה. שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה. דקה לחצות. הראש מסתובב לחלון, "שיט" היא המחשבה האחרונה להדהד בו, ובן רגע, הוא נזרק כמו בובת סמרטוטים הצידה. פריים. 23:59. סיבוב, חבטה, סיבוב, הזכוכית מתנפצת, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. אתה רואה את זה? 38 אלף טריליון חישובים שאין לך אפילו מילה באחד מהם. כן, המוח יודע, אבל היפנית הזאת לא: גלגליה ממשיכים לחרוק על האספלט ואתה נלחם להיזכר איך לעזאזל גורמים להם לעצור. פריים. הגוף נכנס למנגנון פרימיטיבי-הישרדותי והמוח סופג כמויות עצומות של מידע: מקצב הטיפות המהיר שנופלות על השמשה ומלטפות במהרה את צידי הרכב, הרעמים מתגלגלים במרחק, אגלי הזיעה הקרה על המצח, קולו המהפנט של מוריסון מותיר אחריו יותר מדי צללים ומעט מדי אור. זהו הסוף.

דקה לחצות. שוט בזווית עקומה ובו שתי הידיים על ההגה. האצבעות רועדות. קאט. סיקוונס תמונות מהארוחה אתמול בערב מתנגן כתקליט שבור בזיכרון, רצף החלקות לפתיחת מסך הנעילה, הספרה 3. זה היה צומת. קאט. פלאש-בק. (קריינות) אני זוכר: בלמים עוצרים מכוניות. אוקיי, אבל איך לעזאזל בולמים? פריים. קלוז-אפ: הרמה חדה של הרגל למעלה, ימינה, שמאלה, ימינה? שמאלה. למטה. זעקה. שקט.

עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו עכשיו. עכשיו. עכשיו.

כרית האוויר מלטפת את פנייך במה שמרגיש כנחיתה רכה לגן עדן ונקטעת בג'אמפ-קאט לגיהינום. חצות. בירושלים, ראשה של פרה הושלך לחצר הבית. בסינדי, אדם נאבד בקניון. לאחר שלושה שבועות ללא מים, ללא מוצא, נמצאה גופתו שרויה בסמוך לחדר המדרגות. בברלין, בינתיים, החיים יפים. בעזה, טיל פוגע במטרה. מאתיים קילומטרים צפונה, על גבול הגליל העליון, אדם מתעורר לרסיסי זכוכית שהוא עדיין לא מזהה את מיקומם. 206 עצמות שמרביתן, בהסתברות סטטיסטית, מרוסקות. מה עכשיו? טיפה אחרונה לוחשת באוזנו שהעולם התהפך. המוזיקה נגמרה. כבו את האור.

היכל המראות II

מכאן והלאה, אתה צועד לבדך. הכניסה להיכל המראות דורשת בפתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה, לא ניתן להבדיל בין שערי גן עדן לגיהינום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה בנוסחת המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על שניות בודדות מההתחלה: ריקוד עדין. נשיקה ראשונה. חריקתו של החרמש. צעקתו של הפרפר. שאיפתו של האורגן. נשימתו של אלוהים. אתה ניצב עירום על הבמה ומנסה לקרוא בשמו אך הקול עדיין רועד, והכל קורה עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון נופל כמו דומינו והלב מתפלל להדרן, אתה נפגש פנים מול פנים עם אהבתו הגדולה ביותר של הבמאי: הפרדוקס.

בסוף, כשכל רכושנו נשאר בכניסה, נראה שרק בעת הנתינה אנחנו יכולים לקבל. נראה שרק בעת אובדן אנחנו יכולים להעריך את מה שהחזקנו. רק בעת המוות אנחנו יכולים להעלות על נס את החיים. בסוף, נראה שהדבר היחיד שנשאר קבוע הוא השינוי, וכל גבול, כל התחלה, וכל סוף תמיד יהיו תלויים בהשקפתו של המתבונן במראה. אז אולי זה היקום שתמיד שנא את הקו הישר ועבורו המוות הוא לא יותר ממעבר בין החדרים, וכעת, כשכל הדלתות נפתחות והאור פוגע בעדשה, הסוף מרגיש בדיוק כמו ההתחלה.

היכל המראות III

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת.

רעיונות, מרקוס אורליוס

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי 18. אפילו היום, אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת האם הלילה הזמן הנכון לעזוב. זה לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה במשך שנים.

רב האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. אולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי זוג משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. הם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם – מדקלמים את כל הבעות הפנים בעל פה, את כל שרירי הגבות והמילים שלא אומרות דבר – מתי להנהן, מתי לענות בקולם הגבוה; לפעמים נראה שאפילו האנחות שלהם נשמעות אותו דבר. נראה שכולם רק חיקוי גרוע לאותה הדמות; קולם רק הד במקהלה.

במשך 8 שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת הרכבת, כטשטוש של תנועה העוברת בכביש המהיר, כחלון המואר בשעת הדמדומים. במשך 8 שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטראגית שכתב עבורי, אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו. 00:24. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור ודרך שממשיכה רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכולתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לאחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר, ובגיל 18 אני עברתי הלאה. היום, אני לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל זיכרון אחר נופל כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשכל המסכות יורדות ומסכי והעשן מתנדפים, המציאות מעולם לא הייתה בהירה יותר. 00:59. אתה פוקח את עיניך להיכל המראות ורואה את פניהם כל של היושבים בקהל – דמויותיהן מתמזגות אחת לשנייה עד שפרצופם נשאר ללא יותר מכתם מטושטש; לא יותר מרעיון מופשט בחלום שההיגיון בו ישן. אתה שואף. אתה נושף. אתה רואה את זה? כעת, כשאתה פוקח את עיניך לאולם, אינך יכול אפילו להבחין בין פניו הדהויות של הרופא לנרקומן, בין כומר לפושע, יהודי לנוצרי, אדם לחווה. לחיה. לאלוהים. אתה פוקח את עינך לעולם והעולם הוא אחד.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות: התהליך שחווה האדם שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות, ולהבין, את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כל-יודע, אך בשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם, נידון לקחת את התפקיד על עצמו. מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או שופט; שבו הפנטזיה המתוקה ביותר באהבה היא להינשא לאישה שאחרים חפצים בה; שלהיות גבר היא להעמיד פנים שיש לך ?!?! גדול יותר משל אחרים; שמה שטוב זה מה שהרוב מסכים לגביו; שהתלהבות משמועתה לנאום בפני קהל ואומץ משמעותו הסתכנות בהפסד של מאה שקלים; שטוב לב הוא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל היא בסך הכול הימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. 06:00. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית. אני השחקן הראשי.

"תגיד יש לך בעיות?" מייקל קוטע את מחשבותיי. "תוריד את עצמך מהמכונית החשמלית הזאת לפני שיזרקו את שנינו החוצה."

גן עדן / למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באהבה שתיקח שנים לשכוח?

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העצמאות. אני אוהב איך שקולה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרכנו: גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביבה בדוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מציעה להן כוס חלב עם קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה להן.

"את חושבת שהזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?״ אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים בבוקר כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

אני שואף. אני נושף. כשיאנה קוראת לי אידיוט במבטא חצי-אמריקאי אני כולא את הצבעות שלי בשלה חזק יותר. זהו קול שהיא שומרת רק עבורי, ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן מרחפות מעליה. הקול שהיוונים שמעו כשהם סטו לעבר הסירנות שהובילו להתרסקותן עם האבנים: כה עדין, קטיפתי, מלטף. כמו ריקוד קטן בחזה. כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג ביישנות לאחור, ואלוהים יודע שאין מקום מתאים לספוג ממנו מכאן – בגן עדן עלי אדמות – בחברתם של פרפרים ומשפחות נחליאלי שמשתוקקות לצ'ופר לאחר מסע של אלפי קילומטרים. כאן, נדמה שהלב רוקד למנגינה אחרת, ואם עוצמים את העיניים ומקשיבים, לכמה שניות כמעט ואפשר לשמוע את הניגון: עכשיו. עכשיו. עכשיו.

גיהנום / 21 שאלות

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד?

אני לא יודע למה זה מפריע לי. אני לא יודע למה המוח שלי חושב עליך בכל פעם ששיר רומנטי עולה ברדיו. לא יודע למה אני אוהב לדמיין את עצמי כשמישהו שתוכלי להתגעגע אליו גם אחרי כל כך הרבה זמן. מה לא בסדר איתי? בכל נובי גוד אני תוהה אם תהיי שיכורה מספיק להודות שאת חושבת עליי. מה זה אומר עליך שאת לא מתקשרת? מה זה אומר עליי שאני צריך את השיחה הזאת?

בכל בוקר שאני עובר ליד הרכבת, אני תוהה אם אני אראה אותך על הפלטפורמה, או הפסים, רק כדי לתת לי רמז שאת מתגעגעת. השם שלך מופיע על "לוח הכבוד" בפלאפל של סבידור כמו שהוא הופיע בשנה שעברה. לפעמים אני מסתכל עליו והצחוק שלך קופץ בדמיון כמו תמונה שנדחפה בין הפריימים. לפעמים אני צריך לדרוך חזק על הגז כשאני עובר שם אחרת אני לא מתקדם הלאה.

ד"ר ווסט אומר שהזמן מרפא את הזיכרון, אבל נדמה שהוא לא מרפא את הרגש. למעשה, ניראה שהרגש נשאר גם לאחר שהזיכרון נמוג, כמו סדין שעוטף את המציאות במלנכוליה רומנטית, סוג של חוף מבטחים, סוג של בית שהפך להיות חלק מאיתנו – אותם אידיוטים שרואים את העולם דרך משקפיים ורודות. אולי ביום מן הימים אני אגדל מהן: כשאני אראה אותך בסבידור בעין בלתי מזוינת והגרון שלי ימצא מספיק אוויר לצעוק לך "שלום!". אולי אעשה פרצוף בוגר ואגיד שאני מאחל לך את הטוב ביותר – שתהיה לך שנה של מסיבות, גלריה שמלאה בבחורים שהתנשקת איתם, וזהירות על הפלטפורמה. אני מאחל לך את הטוב ביותר, יפה שלי. אפילו שאני קצת מתגעגע לראות את השם שלך על המסך.

אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך חזרה. השם שלה חרוט על השולחן שלי ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי-צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו כל כל החורף, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או טוב במשא ומתן, אבל כל הפעמים שנמנעתי מבייקון חייבות להספיק לפחות לבקשה אחת, לא? ד"ר ווסט סיפר לי שהזמן מרפא את הכאב ומאז אני רוכב על האינסוף – מאה מיקרוגרם בכל פעם – ולא, זה לא מעלים את הרגש אבל זה הורג את הבן זונה שמרגיש בו, ולאן הכל מוביל? אולי הכל לשווא. אולי אין אלוהים בכלל. אולי יש רק יש רק דרך אחת לענות על כך ואולי עד סוף החורף אני כבר אדע את התשובה.
נדבר.

גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה שבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה, כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא. אני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה הרביעית. אני מטופל. אני נכנס לגלריה ורואה את הפרצוף שלי בתור ארבעים אנשים שונים, אבל כשאני מסתכל במראה אני לא מזהה אף אחד מהם. ובכן, האמת היא שאני לא מזהה אף אחד מהאנשים סביבי אבל אני יודע שכולנו כאן לאותה מטרה. "זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא חורט I על הדלת ומחכה למנה הבאה כמו הילד הטוב שחונך. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו אבל לא אני. אני חייב להישאר צלול. יחסית. מבעד לדנסהול בחוץ עדיין אפשר לשמוע נקישת סכין הגילוח על הזכוכית; קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. אותן בחורות שאוהבות את הקב"ה ולמדו להתלבש אצל השטן רוקדות עכשיו לצד גברים שנראים כמו בובות מתנפחות עם הידיים באוויר. אני מסתכל עליהם כעל חתיכות פריים קטוע מתחת להבהובים מהירים של פלאש.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ.

I. בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני חרד לפספס משהו לידי. אני מוצא את פאוקר במראת השירותים מסמן לי נ-י-י-ר-ט-ו-א-ל-ט עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I . רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם מלברו אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב שלנו דופק מהר, הידיים מזיעות, והגרון רועד, אנחנו נופלים בבן אדם הלא נכון."

איך אני יכול לדעת? אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוס, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, כמה נקישות עדינות בחלון, קרני אור שעוברים 150 מיליון ק"מ כדי להאיר עוד מיטה, עוד תקליט, עוד שש-מאות ביליון אטומים שמתראים בכל נשיקה, בכל פעם שאני נושך את השפתיים שלך ומחכה לשמוע אותך צוחקת. אני אוהב אותך. אני אוהב איך שאת גורמת ללב שלי להרגיש. את זוג העיניים שלך מביטות בזוג העיניים שלי, את הרגל שלך בשלי, את היד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים. כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להיות כה קשה.

ג'ק כל יכול

אני מתייצב מתחת לחלון שלך בחצות. אני עומד שם כמה דקות כאילו אני מחכה למשהו. אני שואף. אני נושף. אני עדיין מאוהב; עדיין תוהה אם תוכלי לסלוח לי, ואם יהיה לי מספיק אוויר לדפוק בדלת ולדקלם משהו שעבד בטלוויזיה לפני שתסגרי אותה בפני, ואם התשובה תהיה "לא" אז אשאיר מכתב או אקדיש לך ספר שהסוף בו שמח, ואם "זה לא מספיק" אז אני מקווה שאת אוהבת רוק עממי בחלון ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני, ואם "אולי", או אם עוד יש בך ספק, אז תדעי שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהעביר את הגעגוע דרך השפתיים ולעבור על הפרטים בבוקר.
נ.ב. אם נתחרט על כך בבוקר תמיד נוכל לישון עד הצהריים.

אולי מחר, מולי

מצאתי עבודה בתיאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אולי באשמת ההתחממות הגלובלית). כך או כך, אני לא מתלונן. העבודה עצמה דורשת מעט מאוד מאמץ; התיאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל הצגה, אלף הדפסות כרטיסים ביום, חמשת-אלפים הדפסות כרטיסים עד לסוף השבוע. זה משאיר אותנו עם הרבה זמן פנוי. אומנם אני ומולי לא מדברים הרבה, אבל כשאנחנו כן, זה בדרך כלל על מוזיקה. לפעמים נדמה שאנחנו מתקשרים דרך שירים שמיום ליום רק הופכים ליותר ויותר רומנטיים. יש לה ספר שמכיל 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים ובכל יום אנחנו שומעים אחד מהם ביחד. מולי מספרת לי בהתרגשות על חלומות שהיו לה בתור ילדה – לנגן על תופים, להופיע בפסטיגל, להקליט דואט עם רן דנקר. אוסף תקליטים שלו ניצב כמו גביע על המדף מעל מיטתה, אבל היא אף פעם לא מזמינה אותי לראות. בכמה מהבקרים האלה היא מקריאה את שירי אהבה שהוא כתב אי שם בשנות התשעים ובכמה מהערבים האלה המוח שלי עובד במרץ לקרוא בין השורות. "יכולתי לראות אותו בקיץ שעבר," היא אומרת. "אבל בסוף לא היה לי עם מי ללכת. אתה יודע, אנשים יגידו לך לא לסמוך על אף אחד בשביל האושר, אבל ברגע שתלך להופעה לבד הם יהיו מוכנים לשים אותך ברשימת סיכון להתאבדות". אני חושב שכבר עושים את זה ביום שאתה קונה ספר שנקרא 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים.

מולי אומרת שכולנו ניצחנו סיכויים של 1 ל-400 קוודריליון כשנולדנו. "המוח האנושי לא יכול לתפוס את המספרים האלה," היא אומרת. מעל המסך שלה תלוי לוח שנה מקושקש עם מספר השבועות שאיזשהו מחשבון מקוון נתן לה לחיות. 2,280. כן, מולי טיפוס קצת מוזר. היא יכולה להביט שעות בציורים מלאי אנשים, להקשיב לסט ההופעות החיות עם עילאי בוטנר, ולדבר על משמעותן של תצלומי כדור הארץ מהחלל. "פרספקטיבה," היא אומרת, "הוא דבר שלעולם אין מספיק ממנו. אנחנו לא שונים מבני דודינו, השימפנזים, מהבחינה הזאת – כשכל עולמנו מורכב רק ממה שאנחנו רואים מאופק לאופק – השקפה צרת עין שמעוותת את הבעיות הקטנות ביותר בחיינו להראות כמו טרגדיות. אוסף אין-סופי של תרחישים היפותטיים שמסבים לנו סבל עוד לפני שהתרחשו. נדמה שבמובן מסוים הפכנו לנוסעים בזמן, אתה יודע. פיתחנו את יכולת העל הזאת לחיות בין העבר לעתיד ולהריץ שוב כמו סרט רעוע את אותו וויכוח ישן ומשפטי מחץ שהיינו יכולים וצריכים להגיד. זה די מגוחך, אתה לא חושב? נדמה שכולנו סובלים בטרם עת; כולנו דוחים דברים למחר כי בדמיוננו השופע, כמובן, העתיד תמיד נראה אינסופי. כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו.
זאת סוג של מיומנות לשים את הדברים בפרופורציה: לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר שאני כאן, עכשיו, חווה את כל החוויה האנושית הזאת עם איבר ג'לי שהתפתח כנגד כל הסיכויים מפחמן, חנקן, חמצן שמקורם בכוכבים, ענני גז, ו-14 מיליארד שנות אבולוציה קוסמית שהובילה להיותי בחיים עכשיו, הכל בסיכוי של 1 ל-400 קוודריליון, ואני מייסרת את עצמי עבור איזשהו וויכוח ישן."

בימים בהירים ההילה בשיער שלה מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. היא גוררת אותי לירקון עם אולימפוס כמה דקות אחרי הזריחה וצדה את האור לפני שיגיעו עדים למקום. "צילום בטבע הוא הסוג הכי קשה של צילום," היא אומרת. "האור משתנה בכל רגע ויוצר קומפוזיציה חדשה כל הזמן." האמת שאני לא יודע הרבה על צילום, אבל אני אוהב להסתכל על מולי כשהיא מדברת על הצללה, אומנות, או סוגי הקורנפלקס האהובים עליה. היא כל כך קלה לאהוב וכל כך קשה לשכוח. העיניים שלה תמיד זוהרות בסוג של התרגשות ילדותית, כמי שרואה את העולם מבעד לקליידוסקופ עשיר של רגשות – אושר, מלנכוליה, אהבה, געגוע – כולם יוצאים מהלב כמו קרן אור מבעד למנסרה. כל מה שקורה הוא רק כאן. רק עכשיו. כשאני שואל אותה איך זה מרגיש היא צוחקת שאלבום הפסקול של "Her" מדמה את ההרגשה הכי קרובה למקור. בעודה הולכת הולכת יחפה על הדשא היא מספרת שזה סוג של יופי שגורם לך לרצות לתפוס כמה שיותר ממנו כשכל אמצעי לוגי נכשל, אך הוא, כמו האור, אף פעם אינו העצם שהוא מאיר, כמו בקול, הוא תמיד צריך להדהד כדי שנרגיש אותו. הוא חומק מבעד לאצבעות כמו מים ומבעד לעדשה כמו קרן שמש. פוגע בלב כמו חץ ויוצא לפני שהראש מספיק להבין את הנזק.

אז איך אפשר שלא להתאהב בה? בדרך חזרה הביתה היא גורמת לי להאט ליד הפסנתר בסבידור ולתהות אם הפנטזיה של מוצרט שלמדתי כילד תוכל לגרום לה לראות אותי תחת אותו אור. יש משהו בעיניה הבהירות שמסוגל להפוך כל אדם לאידיוט, לשיכור, לנרקומן, וכמו כל הנרקומנים הוא רק מעלה את המינון לקצה, ימלא את כל מלבני הווליום בלבן ויותן לדמיון לסחוף אותך למים: מה אם היא מסתכלת עלייך בכל פעם שאתה מסיט את המבט? מה אם היא מרגישה את אותו הדבר? מה אם היא תוהה את אותו הדבר?
מה אז היית אומר?

שטויות / אלף טריליון נשימות

החיים אינם נמדדים לפי כמות הנשימות שנשמת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.

לא ידוע

סבא נפטר ביום שני, ה-13 למרץ, 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא הגיעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום, אני זוכר את השעה 6:38 על השעון המעורר, את צעקת הבכי של אימא, את תחפושת הסון גוקו שלבשתי לבד. אני זוכר שנועה הייתה מחופשת לצ'אריזארד עם איפור כתום בוהק על פניה, ובמשך כל הדרך לבית הספר תהינו מה "נשימתו האחרונה" אומרת. לבסוף, אחרי סקירה של כמה תיאוריות, הסקנו שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות: אולי אלף, או אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה, פוף. נשמתך עוברת הלאה.

אני לא זוכר מתי הכל התחיל, אבל בכניסה לבית הספר כבר לקחתי את נשמותיי באיטיות. התחלתי לספור כל שאיפה. כל נשימה. להאריך כל אחת שיוצאת. להעריך כל אחת שנכנסת. ניסיתי לכלוא אותן בריאות כמה שניות נוספות כדי שאוכל לנצל אותן בשעה שאזדקק להן באמת, אך עמוק בפנים, ידעתי שגם הנשימה השקולה ביותר שאקח תקרב אותי לאחרונה שבהן. פחדתי. לא רציתי למות. המחשבה הארורה הזו גרמה לאצבעותיי להתכווץ לאגרוף ולדמעות להצטבר כאבן מכבידה בגרון, המחשבה הזו ש… ובכן, אני לא יודע. כשעמדתי שם, בשער בית הספר, זה פשוט נראה לא פייר שחיים כה גדולים, כה בולטים, כה חשובים עשויים להסתיים בקלות שכזאת. כמו שקית פלסטיק שמתנופפת ברוח. בלי אף אזכור במהדורת חדשות. בלי שום כותרת ראשית בעיתון. למחרת, העולם יסתובב כהרגלו והשמש תעלה לבוקר נוסף. עוד יום. עוד חג. עוד ילד בתחפושת מטומטמת שמרעיש ברעשן כאילו הכל בסדר. כאילו הכל כרגיל.

"זין על זה," קיללתי. הדמעות החלו לזלוג מעייני. חתכתי עם נועה דרך החניון כמה דקות לפני שעת אפס. האבן בגרוני החלה לגדול. לא סיכמנו על יעד אך רצנו מהר ככל שהרגליים אפשרו לנו, ואומנם אני לא זוכר לאחר כמה רחובות זה היה, אבל אני זוכר את השריפה האדירה בליבי. את משלוח הסחורה העזוב בכניסה למכולת. כשעצרנו, ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם. בכיתי לסבא, לגורל, לאלוהים, לכל ממזר שיושב שם למעלה. הייתי מוכן למות למענך, אתה יודע, הייתי מוכן למות למענך – אך כשפקחתי את עיניי לא היה אף אחד סביבנו להגשים את העסקה. היינו לבד. רק אני ונועה. ישבנו שם כ-5 דקות (או כ-95 נשימות מהירות) לפני ששאלת אותי האם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד מקרטונים הביצים, "כן," חייכתי בחזרה כשידי מתגנבת לקרטון הקרוב, ובתוך שניות רצנו לכיוון המתנ"ס לפני שההיגיון יזכיר את העונש, מעבירים רגל על רגל מעל גדר הכניסה ומתגנבים כמה שיותר מהר למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות מעצימה על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו נלחמו עבור נשימות מהירות של אוויר. הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזיכרונות שלנו לפני גיל 9 הן ברובן המצאתו של המוח, אבל אפילו היום, אני יכול לשמוע בבירור את צלילי הביצים מתנפצות לאותו כביש חם ברוטשילד. הצחוק של נועה שגורם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשגם אני צוחק לידה. בזכותה. הצחוק שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב חופשי לקחת פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח, ואלוהים, איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. כן, ידעתי שזאת הייתה רק שאלה של זמן עד שמישהו יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל. למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו כה מפחידים מלכתחילה – ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הכתום והבוהק של צ'אריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא השאיר צ'אנס לפחד להינצל. פתאום ידעתי שהכל שטויות.

דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה נפשית באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה של עצמנו. סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף בהרף עדין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במדינה. אחה"צ על הגג. חצי קיץ בקוסקו, או שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מגדלים עור עבה כסוג של מנגנון הגנה מחורבן מפני כאב, אכזבה, רגישות, ופחד. למה?

למה אנחנו מעדיפים את הייעד על פני הדרך?
למה אנחנו מעדיפים מעשיות ילדים על פני האמת?
למה במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לניצוץ בחיינו, ובמקום להודות ליקום על ההזדמנות לחוות אותה, אנחנו בוחרים לסבול מהבטחה שלא קיימת?

סבא היה מתבדח שאת הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקטנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. הסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. דווקא בדברים הקטנים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל שנה, כמה ימים אחרי יום ההולדת של סבתא, היינו חוזרים עם ידיים מלאות בשן-הארי ״כי לאישה כמוה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואתה יכול לטוס מסביב לעולם ולעצור עם משלוח פרחים בפתח הבית שלה, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון מהשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח, וכך, מהרגעים הקטנים היא תצייר תמונה עשירה בזיכרונות. וגם אם באחד מהימים האלה תתעוררו רחוקים אחד מהשנייה, כשכל הסיבות ההגיוניות יתנדפו מראשה, הלב ימשיך לזכור. ולרגע, כששפתיה יתעקמו מעלה ותחושת הבטן תשטוף את גופה במטר של זיכרונות, היא תעכל עד כמה אמיתית, וכמה קצרה, וכמה נצחית אהבה יכולה להיות."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה דוקטור חרוטה בראשית האנדרטה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין נסתרות לי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת נראית לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או שאתה רקדן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל לי בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סרבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, וקרעתי את כל מחברות בית הספר? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה?

אתה היית צריך להיות גאה בי.

בשבילי

אני עולה סחוט על האוטובוס בדרך הביתה. זוג בחורות מפטפטות על כך שחורף היא העונה הטובה ביותר אבל אני לא שופט אותן. כולנו טועים לפעמים. אישית, אני מת על האביב ולא בגלל הפריחה או החופש, אלא בגלל שבכל פעם שאני שומע את המילה הזאת, אביב, אני תמיד חושב על פסח. ניקיון. דף חדש. אני מביט על אותן בחורות יורדות באלנבי עד שהן נבלעות כנקודות מטושטשות בקהל המונים. לרגע אני תוהה בכמה מהם כבר נתקלתי; בכמה סיפורים הופעתי כמוהם, בתור פרצוף דהוי בתחנת הרכבת או כחלון מואר בשעת דמדומים. 7 וחצי מיליארד. אפילו היום אני עדיין לא יכול להעריך לגמרי את המספר הזה, ומשנה לשנה הוא רק נעשה גדול יותר. 7 וחצי מיליארד סיפורים שלעולם לא תכיר בהתרחשותם – עלילות סבוכות במערכת יחסים, טראומות, בדיחות פנימיות, תעלומות ומוסרי השכל שלעולם לא תדע. בסיפורים האלה אתה יכול להופיע רק לרגע – בהצטלבות מבטים שתסיים לפני שהיא התחילה, רק לפריים בודד בעלילה, וגם אם תצא החוצה ביום הכי חשוב בשנה עם מעיל של ליוויס וג'ינסים מנצנצים, בשבילם תהיה רק עוד ניצב על הסט. רק עוד נקודה מטושטשת בהמון.

אני מספיק הביתה בחצות. אני מסתכל על עצמי לפני שהמעלית מציגה תשע ותוהה מתי החיים התחילו לרוץ על הילוך מהיר. תשע. מפתחות. גריינדר. מצית. צ'לק. רגע אחד אתה צוחק את הגרון שלך על אותם גברים עם קרחת שנוהגים בפורשה ורגע לאחר מכן אתה הולך לבריכה עם ספידו. אתה עומד על אותו גג שהיה גורם ללילות שישי להרגיש כמו חופשה זולה על אלכוהול ומנסה לעכל את מסע החיים המפואר שהוביל אותך בדיוק לנקודה הזאת. עכשיו. אולי ד"ר ווסט צודק והזמן אכן עובר מהר יותר כשמתבגרים, אולי אפילו מהר מכדי שנוכל להבחין בכך, כי עשורים שלמים בחיינו נוטים להופיע בזיכרון בתור כמה פריימים בודדים והיום נוטה להיראות בדיוק כמו אתמול, שנה אחרי שנה, עד שפתאום, בלילה בהיר אחד, עכשיו, הכול שונה.

בשבילך

תהיי טיפשה. תצאי לים בחולצה לבנה ולב טהור. תשמעי את השיר ששמעת במשך כל הקיץ האחרון ותשירי את מילותיו לאנשים שצריכים לשמוע. תשאפי. תנשמי. תמלאי את הריאות במלח שינקה כל רעל. תשכבי על החוף עד שהשמיים ירקמו עם הרגשות שלך והשמש תשאיר אותך לחלום. את רואה את זה? רגע שתרד מתחת לאופק ותעלה עבור 4 מיליארד אחרים, היא תופיע בעדשת המצלמה כעיגול אפור מטושטש. זוהי דרכה להשאיר אותך עם סוד קטן לסיום: בסופו של יום, הדברים היפים ביותר תמיד יהיו סמויים מהעין.

תהיי טיפשה. תיקחי סיכונים. תתחילי היום, גם אם שלישי נשמע הרבה פחות טוב מ'יום אחד', תתחילי היום. הלילה. שוקו חם דורש רק שתי דקות להכין ולא דורש שום ידע קולינרי מקדים. תפנקי את עצמך. תבטאי את עצמך. תפעלי לפי אינטואיציה גם אם הרגש מוביל אותך נגד כל היגיון. תהיי טיפשה. תלכי לאיבוד, כי האמת היא שאף אחד מאיתנו גם ככה לא יודע מהי הדרך, ואם חיים רק פעם אחת אז למה לא לסלול את השביל בעצמך? תהיי את. בשבילך. תדליקי שירי אהבה בלילה כשהחלון פתוח והירח תלוי ותכתבי את ההגדרה שלך ליופי גם אם אחרים עשו זאת לפניך. תהיי קול ולא הד. כן, בעולם של 8 מיליארד אנשים קשה להיות מיוחד אך מלמעלה, כולנו פיקסלים בלתי נבדלים על אבן שחגה בשכונות המרוחקות של הגלאקסיה, ובסופו של יום, גם משמעותם של האנשים החכמים ביותר היא אפסית. אז תהיי טיפשה.

נ.ב. בשבילי את תמיד תהיי את כל היקום.

אדון אף אחד / חלומות מציאותיים

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, מהנדס, או כלכלן? ובכן, לא עוד. בדצמבר 1999 אתה מניח את כל הקלפים על השולחן: אתה רוצה להיות מאמן פוקימונים. אתה ממלא כל דף ריק במחברת בציוריה של הציפור ההיא, פידג'יוט, בתקווה שאבא יסדר לך אחת כמתנה ליום ההולדת. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה," הוא אומר לאימא. "הילד שלנו צריך ללמוד שבשביל דברים טובים בחיים צריך להזיע." אך זוהי תשובה שאתה לא מוכן לקבל. אז בהתחלה, כמו חמור, אתה מורד: טורק את הדלת וקורע את כל המחברות, צועק שהמבוגרים האלה לא מבינים כלום ומסרב לאכול צהריים, שעה, שעתיים, אך מהר מאוד אתה מאבד את קולך. במחצית הבאה אתה כבר כבר עובד כמו חמור: חוזר הביתה עם ממוצע 92 וחיסור (מוצדק) אחד ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ווואלה, אחרי כמה ימים מפרכים הוא גם לומד להגיד את שמו. התוכנית עובדת. אתה במסלול הנכון.

שש שנים לאחר מכן אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 25. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אף פעם לא בדיוק שם.

פתאום, חודשים שלמים מופיעים בזיכרון כהבזק בחיים שמזכירים מסכי טעינה: מנווטים ע"י טייס אוטומטי כשהיעד – האושר – נמצא תמיד במרחק נגיעה. פתאום, הציפייה לחופש הגדול נעשית לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר תלוי מול עיניי החמור, והו, אלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. אז אתה עושה עוד מצגת, סוגר עוד דו"ח, מעגל עוד פינה פה ומעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. מדי פעם אתה מתגאה שיש שיש לך 5 שנות ניסיון אבל שנינו יודעים שזה פלוס מינוס אותו השבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד מופיע בדיוק כמו העבר. מעורפל. קהה. דהוי מאחורי אינספור סימני שאלה: למה?

קראתי בכותרות העיתון שהסיוט הנפוץ ביותר בעולם הוא אפוקליפסה. תהיתי בכך. האמת היא שרציתי לקרוא עוד: למה ניראה שחלום שאני חולם לאחרונה כלל בתוכו זומבים. למה למה אני נופל באשלייתם בכל פעם, למה אני ממשיך לרוץ אפילו לאחר שהרגליים שלי קופאות במקומן (תופעה שד״ר ווסט אומר שמתרחשת כי המוח לא מקבל מהן תגובה), למה כשמטר המטאוריטים נופל מהשמיים אני עולה על הרכב מבלי לדעת את היעד ונעצר בשולי הדרך מפוחד. מבולבל. מתעורר. למה אני נופל באשליה הזאת כל פעם?

ובכן, רציתי לקרוא עוד, אך השעה כבר הייתה 8:00. אז לקחתי את המפתחות וטסתי החוצה. לא רציתי לפספס את הרכבת.

היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-10:30 וארוחת צהריים ב-11:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של האדם במראה מזמינות אותי פנימה. הוא נושא שמות רבים על כתפיו: רווק. חרדתי. סופר: מעוטר בטומי על מותניו והוגו על ידו, רצף אותיות לטיניות מקשטות שעון נירוסטה שמסב לאדם במראה אושר לדקה בודדת ביום: 18:00. מה הוביל אותו לכאן?

הוא יודע.

הוא יודע כמה צעדים מפרידים בין חדר השינה למטבח. הוא יכול לומר לך איזו רצפת עץ חורקת במסדרון גם אם תוביל אותו עם כיסוי עיניים. הוא עדיין לא יודע את הדרך לגן עדן אבל הוא מכיר כל פינה בגיהינום. קדימה. תשאל אותו – הוא יודע – את המהירות שגורמת ללהבים במאוורר התקרה להתמזג לעיגול אנמי מטושטש, כמה אריחים מקשטים את רצפת חדר האמבטיה שהוא נמנע כבר חודשים מלנקות, התבניות שמרכיבים שאריות משחת השיניים על המראה. הוא היה יכול לצייר אותם מהזיכרון. אתה רק צריך לתת לו את העט.

הוא יודע.

כל מי שמבסס את חייו על קרדיט נועד לכך שבעת מועד התשלום השערים יסגרו בפניו. כמובן, הוא יודע, אך בשביל אנשים כמוהו העתיד חבוי מאחורי אינספור סימני שאלה. בשבילו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו: כלי מכסף. אבקת קסמים. פיסת בד, וסכין וגביע. הוא יושב בכיסא בשולחן האוכל ומטיל את ראשו באקסטזה. כעת, הוא לא זקוק לאף מחילה.

הוא יודע.

האושר הוא רק תיאור מונוטוני למה שמרווה את עורקיו בקשת של ריגושים: אופוריה, שלווה, אהבה, חלומות. שקט. האדון במראה עוצם את עיניו ומקשיב לגאות דמו מטהרת את הפינות האכומות בנשמתו. עכשיו. עכשיו. עכשיו, שקט שמהדהד רק לרגע אך בו האמת מתגלה בבהירות: שום דבר לא משנה עכשיו, ועכשיו, כשכלי הקיבול מתקרר ונר השעווה מתעמעם בחזרה לאפלה, הוא יודע. החוב שולם. הברית נכרתה. שעון החול יתהפך פעם נוספת והנפילה לא תאחר לבוא: שפל אחר שפל, טביעה אחר טביעה, עד שהשובע יטפח לתיאבון והאופוריה של היום תהיה ללא יותר מרסיס מזדיין בגופו עוד הלילה. הוא חולה.

הוא יודע.

כבר 88 ימים שהוא חי כאילו והם היו יומו האחרון – שרוי בין חדר השינה למטבח שכל האמצעים להקלה בכאב הם כשרים – עדיין רווק, חרדתי, סופר. "4 קירות יכולים לגרום לכל אדם להרגיש כלוא," מדלקם לו הפסיכולוג, אבל מה לעזאזל הוא יודע? אלה לא ארבעת הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלא 120 מעלות בשדה הראייה שלי שממשיכות להקרין מציאות שטרם הסכמתי לקבל. אלה מיליוני אנשים שהולכים עם אטמי אוזניים משוכללים ולא עוצרים כדי לסתום את הפה ולהקשיב. אלוהים, אני צריך שקט; זוג נעלי הרים, שלוש טיפות השראה, ארבעה צעדים במורד המסדרון וחמישים דקות נסיעה צפונה. יש לי את כל הזמן שבעולם. 03:46. ביציאה מהעיר עוד ניתן לראות דמויות סהרוריות עושות הכל תוך כדי: אוכלות תוך כדי נהיגה, מתכתבות תוך כדי הליכה, עיניהן מביטות מטה וגופם נע קדימה. הן נואשות לעשות הכל בבת אחת אך לעולם לא מספיקות דבר – הן תמיד צריכות עוד שעות בעבודה, עוד ספרה על תלוש, עוד מכונית בגראז'. לפעמים, כשאני מביט בפסיעתם המהירה כל מה שאני רואה זה מספרים: 302,000,000 פרות, 552,000,000 כבשים, 1,400,000,000 חזירים, 65,000,000,000 תרנגולות שהם שוחטים – במיטב אנושיותם – לפני חימום גופתם המעובדת במיקרו. אלה לא ארבעת הקירות, ד"ר ווסט. אלא 53,000,000,000 טונות של גזי חממה, 5,300,000,000 חתיכות פלסטיק שמעמידים 700 מינים ימיים על סף הכחדה, אבל ביג פאקינג דיל, אתה יודע? בשבילינו, הם רק אגדה אורבנית שקופה, ובשבילנו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו. 120 מעלות וכמה קילומטרים ריבועיים נראים כמו כל עולמנו וכאן, בין גבולותיהם הצרים, כלב ים נזירי הוא רק שם בין מאות אחרים שהאדם הנבון כבר הכחיד.

אני יודע. אני סופר.

10,000 מילים. 41,000,000 עבדים. 10,400,000 מתוכם ילדים; 4,800,000 מתוכם מנוצלים מינית, אבל כמה זה כבר משנה? בשביל האדם הנבון, בערך אחרי חמישים, כולם הופכים למספר חסר שם. 400,000,000,000 כוכבים מופיעים עבורו כתריסר נקודות עמומות בשמי הלילה ו-4,000,000,000 כשורה ארוכה של אפסים. כשהוא עוצם את עיניו, האדם הנבון לא מסוגל לדמיין את המספרים הללו. הוא לא היה יכול להצביע על ההבדל בין השניים, אך האדם במראה יודע היטב. אתה רק צריך לתת לו את העט.

4,000,000,000. הוא רואה את המספר הזה בכל יום: כשהוא קם ממיטתו. כשהוא מצחצח את שיניו. כשהוא מביט בחלונות הראווה במורד הרחוב. בכל בוקר, ובכל לילה, 4,000,000,000 אנשים, מחצית מהאוכלוסייה האנושית, ממשיכים את חייהם על פחות מ-2.5 דולר בייצור מוצרים שהעולם המערבי יזרוק לפח תוך שנתיים; אלה לא 4 הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלה ה-4,000,000,000 אלמונים שהונם המצטבר שווה להונם של 26 בעלי שם בראש הפירמידה. איך אני נפטר מהם?

חרסינה

אני ויאנה נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל כשאני חותך מהפלאפל של אביגדור בדרום העיר למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרה במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיים שלנו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי שלוש שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול עדין בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו אומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. כשקו הרקיע של תל אביב נעלם מאחורינו היא מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. ריח הטבק מתמזג עם הגלים המלוחים של הגורדון ונשאר איתנו רק לרגע; ברמזורים אדומים שבהן גורם ללב לרקוד מבעד לחזה. אני… שואף כמה שיותר. אני נושף כמה שפחות. רעש המנוע שמתחזק מאחורינו שורף את גופי בהרגשה שרבים לפני ניסו לתאר: בין גבולות הפחד להתרגשות, בין אהבה לתאווה, לקור, לחרמנות, בין האושר שהיא קיימת לבין הפחד שהיא עלולה להסתיים בכל רגע כעת, כשידיה של יאנה עוטפות אותי כמו שמיכה בליל חורף קר. הן מחממות אותי. מרגיעות אותי. אני מנסה לשמור את ההרגשה הזו לנצח, לכלוא אותה במסדרונות הפנימיים של הלב, אבל לעשות את זה מרגיש כמו להחזיר משהו מחלום. זה בלתי אפשרי. זהו סוג של אושר שאנחנו מודעים אליו רק מאוחר מדי. סוג של קוד שאפשר לקרוא רק עם הלב.

פאוקר I

אני ופאוקר מקשיבים ל-Predator במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו יותר מארבע שנים."

הגבות של פאוקר מתכווצות כשהוא מגמגם את האות אאא. כשאנחנו עוברים את הגדר בין פלמחים לתחנה הוא מייסד כמה כללי בטיחות: לאאא לצלם, לאאא לקפוץ מהגג, לאאא להסתכל על השמש. אני שונא כשהוא מדבר אליי כמו לחובבן. אני אוהב לתעד את הדברים שהוא לוחש כשהוא מגיע לפסגה – "בכל פעם שאנחנו קונים סמים אנחנו ממנים את הסוחרים במאבק מול המשטרה, ובכל פעם שאנחנו משלמים מיסים אנחנו ממנים את המשטרה במאבק מול הסוחרים. בתכל'ס כולנו סוכנים כפולים״, אני רושם על גג התחנה. דיונות חול עם מזרנים קרועים, שקיקי תה ושאריות מטקס הריפוי האחרון שעשינו עדיין שוכבים מתחתינו כמו ביום שהשארנו אותם. פאוקר קורא למקום הזה המקווה. הבית. מפואר בזיכרונות של פעמים ראשונות שהפרטים בהן צבועים באפור אך הרגש נשאר בהיר, כמו תקווה שאינך יכול לעמוד בה, כמו אוסף תמונות שמאבדות מצבען משנה לשנה ומשאירות את הנפש עם מחשבה ערומה ובודדת: פעם היה טוב יותר.

"אין טעם לחיות בעבר," אני אומר, "כשהווה הוא כל מה שיש לנו". כאן. עכשיו. עשרים דקות לתוך הדלתות בין מה שנשמע כמו פזמון, חמש דקות לפני עשר. בכל שלוש רביעיות פאוקר לוחש שאני עובר על החוק כשאני מתעד את הכל, אבל אני אוהב את זה: הדרך שבה הוא גורם לשירים להישמע אחרת, התנועה שהוא עושה עם הפה כשהוא נחנק מהראש, כשהוא מנסה לדחוס את כל מחשבותיו לנשימה אחת אבל הריאות לא עומדות בקצב. אני אוהב להסתכל עליו כשהוא בטוח שהוא עומד למות; כשהוא מגמגם דברי חוכמה כמו אחד מגדולי הנביאים, כשהצבעים נלחמים עד זוב דם על פינה קטנה בעיניו, ולבסוף, כשהאישונים שלו מתרחבים כדי להכיל את כולם, אני אוהב לדמיין שהוא צופה בסרט שמוקרן לך בשער הכניסה לגן עדן: דוקומנטרי עם הזיכרונות הבהירים ביותר שחווית. לפעמים נחמד לחשוב שיש לי מקום בין הדמויות; שבית הוא לא 4 קירות, אלא רק רק זוג עיניים ופעימת הלב.

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, ולנשור. היית מספר לי כמה אתה רוצה להיפטר מהאגו, והיום ניראה שאיבדת את זה. אשתך אומרת שביקשתם חופש מהעבודה בכל יום חמישי החודש כדי שלא תפספסו את פתיחת הסניף של איקאה. מוקף בין קירות לבנים וספות מונוכרומטיות, אתה מספר לה על 'שטויות שעשינו'. מה לעזאזל אתה עושה?

אמרת לי פעם שהעולם המערבי כל כך מסודר ומלאכותי כי בנינו תדמיות מזויפות בניסיון לעשות סדר מהכאוס. "אנחנו בוחרים בקפידה את הבגדים ללבוש, והמקומות להצטלם בהם. אנחנו מפחדים להיות טבעיים – מפחדים להיות אנחנו – אז אנחנו מפרידים את עצמנו מהטבע ונאחזים בכל דבר שיגרום לנו להרגיש גדולים מזה: לאומיות, דת, שירותים, שקיות פלסטיק ממותגות, מכוני כושר, חמישים סוגים של שמפו, אין-ספור קווים ישרים ואידיאל יופי בודד בראשם. הערכתם של אנשים שמעולם לא פגשנו – או במילים אחרות – מוניטין. סטטוס. כבוד."

האם אתה עדיין מאמין בזה או שזה היה רק חרא פואטי שהקובנסיס גרם לך להגיד?

כשהיינו ילדים, היימן קוראים לך שמשון. כשגוזמן דפק מכות ליוני בכדורגל לקחת שבע שקיות טרופית ושפכת לו בתיק בית הספר. לא פחדת. אמרת לנו שפחד הוא רק אינסטיקט עתיק שעדיין לא הספיק להתעדכן, ולפעמים הוא, כמו אינסטינקטים רבים אחרים, מסיט אותנו כנגד מה שחשוב באמת. היית הראשון לדעת לשרוק עם האצבעות, הראשון לרכב בלי גלגלי עזר, הראשון לקנות אופנוע. ממרפסת הבית שלך עדיין אפשר לראות את אותם נתיבים שהיינו אוזלים מדלק עליהם, עם קסדות חצי ומלברו מאחורי האוזן, דוהרים כמו רוצחים במנוסה לצד רעש המנוע שמתחזק עם כל לחיצה ממושכת על הגז. הראש רץ מהר יותר. הלב דופק חזק יותר.

חיינו תחת האשליה שאנחנו מתקדמים לאנשהו, שהדבר שכולם מחפשים נמצא היכן שהוא בתחנה הבא, בג'וב הבא, באיזו זוגיות שתימשך לנצח. יכולנו כמעט למשש אותה אך בסופו של דבר, זהו טבען של אשליות. כמעט. בגיל 18 אמרת לי שהמילה הזאת גדולה מדי בשבילך. "אני מרגיש אותה בכל מקום. כמעט פה, כמעט שם. כמעט בתאילנד, כמעט בבית, כמעט מבוגר, כמעט מאושר. כמעט," לחשת וידך סובבה את מצרעת האופנוע. "אבל לא בדיוק. לא עדיין, בכל מקרה."

מי שיושב שם למעלה לא יודע עברית

קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא אמר לי שלהרוג אנשים זאת הדרך. הייתי רק בן 8 כשראיתי אנשים קופצים למותם בניו יורק, ובן 13 כששמעתי את נועה תורג'מן בוכה מהצבע האדום כי היא שכחה את הארנק בכיתה. התפללתי לא להכיר את הצליל הזה. משנה לשנה התפללתי שאימא תפסיק לספר לי על פנטזיות שמתחילות ביום אחד כי משנה לשנה זה נעשה יותר מגוחך להאמין.

זה לא לקח הרבה זמן להאמר להגיע. בין שתיים לשלוש דקות. מספיק זמן לחטוף מבט אחרון בכולם לפני שאנחנו דורכים בפנים. אני נזכר בנועה. רעש האזעקות מלווים אותנו מהיום הראשון למבצע, אבל דווקא עכשיו אנחנו מקבלים הצצה לצליל שכמעט שכחנו מקיומו. שקט. כשאנחנו מתקדמים לעבר אותם מסגדים שבערו מעשן הבוקר אני רואה את העיניים של יוני סורקות כל צללית בחלון; איך הוא עושה את זה? איך הוא מעמיד פנים ששום שום דבר לא יכול לפגוע בו? לפגוע בנו? מנקודת מבט שלישית אנחנו כנראה נראים כמו בסצנה מסרט זר – אחד שבו אנחנו כנראה מגלמים את הגיבורים, אבל מכאן אני יודע שהחששות של יוני מקבילות לחששות של כולנו. חלקנו ימצאו את ראשם בין הכוונת. חלקנו יחזרו הביתה בשקית.

יוני אומר שהפחד מתפשט כמו זונה. הוא מסתובב עם פתק קטן במדים, "תעביר את זה לשישה אנשים או שאותו הדבר יקרה לך," רק כדי לדפוק יציאה. אני מנסה לא לחשוב על זה. רגע לפני שאני עולה על ההאמר אני מנסה לקבור את המחשבה בגרון; בעיקר כי אני לא רוצה שזה יהיה הרגש האחרון שארגיש בחיי. אימא. נועה. רייצ'וק. פרפרים בבטן. שיחות של שתיים בלילה. בוקר של שבת בצהריים וערב של יום בהיר. אמבטיה חמה. ריח של לימוניים טריים. חיבוק שמוחץ את הלב ונשיקה שסוטה רק בכמה שניות מהנורמה. אלוהים, תן לי לדעת רק עוד נשיקה. רק עוד לילה. רק עוד יום. אלוהים, רק הפעם.

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו אמיץ לב. גיבורים. למען האמת, אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת עוד מהדהדת בראשי כתקליט שבור – גיבורים – הם אומרים בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. גיבורים. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, אפילו היום, יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך אם זה אמיתי. הם קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. 6:59. זוג כפיות קפה, קומקום שצריך להחליף, מיליוני ממזרים שעבורם השמש עולה כרגיל כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים "למה?" אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה בלוף; כי האנשים שאיבדנו לא היו חסינים לפחד, לרגשות, וכשהקליע חדר את בשרם חלקם לא היה כוח-על שיציל אותם. בסוף, הם היו רק בשר ודם. חלקם היו רק ילדים שבכו, וקראו תפילה, ונשכו את שפתייהם, והשתינו במכנסיים, ונלחמו עד זיעתם האחרונה כדי שלא לעצום את עיניהם, ונכשלו. ושתקו. והסתכלו למעלה. וחיכו לנס של הרגע האחרון – להזדמנות שנייה. אך לא אני. אני עוד כאן.

בכל קיץ אני פוקד את מצבתך והמילים האלה עוד שורפות כל פינה בגרון, אך הן לא יוצאות החוצה. אני שואף. אני נושף. אני עוד כאן. לבדי. אני מתיישב מול המחשב וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק, ולמען האמת, אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים כה עשירים לפסקה בודדת, או גרוע מכך, לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. היית צריך להיות בן 26 היום, יוני, אתה מאמין? ובכן, אני לא. זוג כוסות יין, סרט פורנו יבש, אבולוציה שפסחה על היכולת להזכיר לנו את כל הדברים הטובים בחיינו עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה; כאיבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כשהוא מפסיק לתפקד כראוי. אינסוף מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה מזדיינת: למה? אני הרי לא טוב ממך. 6:59. אני עוד כאן.

דם המכבים האדום

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי.

ד"ר ווסט חושב שאני צריך למחוק את המספר שלך. "המוות הוא חלק מהחיים," הוא אומר, אבל אתה יודע שאני לא קונה את הבולשיט הזה. ומצד שני, כמה משנה הקול שלי במו"מ עם אלוהים? אני מתגעגע אליך, יוני, ואני לא אמור להגיד את זה היום. עבר יותר מדי זמן. אני עדיין מקסס. מדליק. נדלק. עדיין ילד שחולם לראות את השם שלך על המסך; אתה שואל מה תהיה כשתהיה גדול ואני עונה שאתה יכול להיות כל מה שרק תרצה. אימא עדיין חולמת שהיית גדל להיות נהג מרוצים. זוכר איך היית מעמד את כל סט המכוניות בשורה אחת ארוכה? ואת המחנה שהיינו בונים מחדש בכל קיץ? ואת הסיפורים המפגרים שהיינו ממציאים? זה יהיה נחמד אם נעשה את זה שוב מתישהו.

אימא תמיד אמרה שאתה משהו כמו 'פריחה מאוחרת'. אתה לא חושב שזה קצת לא פייר? במשך 20 שנה היא טיפחה אותך כאילו היית סוג של פרח ובסוף כל מה שהיא מקבלת זה את דם-המכבים האדום. כוס אמא שלך. חצי מהשכבה שלנו כבר נשואים, אתה יודע, ומה איתך? ומה איתי? מה אני צריך להגיד לה? מה אני צריך להגיד לזילבר? שנפלת? ככה? כמו עוד דף שהתנופף ברוח?

ניסיתי לעלות עם רשימת דברים שאהבתי בך לכבוד האזכרה. ד"ר ווסט אומר שמחקרים מראים שהפחד הגדול ביותר של בני אדם הוא דיבור בפני קהל. המוות, תאמין או לא, נמצא במקום השני. אולי זה מסביר למה העדפתי להיות בארון הקבורה שם איתך מאשר לומר את ההספד. אני חושב שאתה יודע כמה אפור כאן בלעדיך, אבל לא בטוח שאתה יודע למה. הרי מעולם לא אמרתי לך. זה מצחיק, אבל אפילו היום יש בי חלק שמאמין שעוד ניפגש מתישהו ותהיה לי ההזדמנות לעשות זאת, ומצד שני, ניראה שגם האמונה שלי כבר לא שווה הרבה. ניראה שבחברה שלנו, שבה אחד הסימנים לבגרות היא אפתיה עם מבט קר וחשיבה אסטרטגית לצמצום הנזקים, יש צורך עצום באינפנטיליות שלך. בהעדפה הזו של האמת על פני ההנאה. של הבנת הלב על פני שורת ההיגיון. האומץ להותיר את השריון מאחור למי שזקוק לו ולצעוד לעבר הלא-נודע. חלק בי מאמין שידעת את האמת לאורך כל הדרך: בסוף, ידעת שזאת הייתה הדרך היחידה לפרוח.

לחישה בעולם של צעקות

"זה היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע," אני אומר ודורך על הגז. רבע מיכל דלק. תיק מעוטר בפטצ'ים. מצית זיפו כסוף. ערימות דיסקים שלא משאירים מקום בתא הכפפות. שקיעה שנוצצת על קו החוף של תל אביב לצד אלפי אורות ניאון שנעלמים במראה האחורית. הפנים שלי על הכביש אבל העיניים על יאנה. היד שלה בשלי והרגל שלי על הגז. מאה-חמישים על הדשבורד וארבע דקות מהיעד. שיר אחד של בויז-טו-מן, לילה אחד ללא שליטה עצמית, שנה שמופיעה רק פעם בחיים. סוף הדרך. ג'קט עור. זוג נעלי גשם אדומות ותחזית אחת שמשקרת. נקודות מפוזרות בשמיים בהירים משאירות הרבה מקום לחלומות מכאן, בשולי הדרך של נחשולים, בפרברים של שביל החלב, בלב ליבו של הקוסמוס.

״את מאמינה בגורל?״ אני שואל ונשכב על הדשא. עיניי סוקרות מיליארדי שנות אבולוציה כוכבית במבט, וצונחות לעבר שיירת מכוניות שדוהרת קדימה. אני שואף. אני נושף. רגע לפני שהן מתכווצות לנקודה עמומה באופק הן משאירות בי שאלה שהאנושות מתקשה לדעת: לאן הכל מתנקז?
״אני מניחה לכולנו יש יש יעוד, אם זה מה שאתה מתכוון אליו.״
"זה לא אותו דבר," אני אומר. "את יכולה להיכשל בייעוד אבל לא להתחמק מהגורל. הוא ידוע מראש, מַכְּתוּבּ – כפי שסבא היה אומר – חרוט שם למעלה. בכוכבים.״
״ואתה מאמין בזה?״ היא נשכבת לצידי.
״כן. זה מצחיק, אבל שמעתי בדוקומנטרי שתיאוריית היחסות של איינשטיין דוגלת ברעיון שנקרא נצחיות; הוא טוען שביקום שלנו, העבר, ההווה והעתיד מתקיימים באופן שווה כך שהעתיד כבר קיים. ההבדל בינו להווה הוא אינו אלא אשליה משכנעת. ולאחרונה…״ אני לוקח נשימה עמוקה. שפתיי מגמגמות באי-וודאות שהתבוננות ממושכת בכוכבים נוטה להסב. ״לאחרונה אני תוהה איך נראה העתיד שלי, ויותר נכון, איך אני רוצה שהוא יראה. אני מדמיין את עצמי מבוגר ועייף, כשאני שוכב על המיטה שבה אני הולך למות. אני מדמיין את הדברים שאני חושב עליהם, הדברים שהייתי רוצה להספיק לעשות ומתפלל שהייתה לי את ההזדמנות לעשות אותם שוב, ופתאום, כשאני פותח את העיניים, המשאלה שלי מתגשמת. אני בן 21. ובכמה השניות האלה העולם נראה אחרת. סדר העדיפויות שלי משתנה. כשאני מסתכל סביבי אני יכול להעלות 99 דברים שהעולם פוקד עליי לעשות אבל אף אחד מהם לא מקרב אותי לעתיד שבו אני רוצה להיות. איתך. והריב שלי עם מיקי? הדדליין בעבודה? עוד ג'ובה? עוד קרדיט בתפקיד אילם? הם כולם נופלים בקרב מול המוות. הדבר היחיד שנשאר הוא את. פעם אחר פעם."

״לשום דבר אין משמעות מלבד האחת שאנחנו נותנים לה,״ היא מעלה על פני שפתיים רכות. סדרת מחשבות אסורות. ידיים למטה. נשיקה שמתחילה בעשרים שניות וממשיכה עד שהשמש עולה על פני עיר שלעולם לא הולכת לישון. אי-שפיות באוקיינוס של היגיון. עירום כנה בבמה של תחפושות. לחישה מאוהבת בעולם של צעקות.

"כמה מלחמות בין-גלקטיות אתה חושב שמתרחשות שם למעלה?"
״אני יכול לנחש,״ אני מחייך. ״אבל אני מעדיף לא לדעת את התשובה.״
״למה לא?״
״כי אם החייזרים הם כריסטופר קולומבוס, אנחנו עלולים להיות האינדיאנים.״
העיניים שלי מצטלבות בשלה. "אולי אתה צודק," היא חצי-נאנחת. "ועדיין, זה אומר שאנחנו לא צריכים לצאת למסע? אתה יודע, כשקולומבוס עגן באמריקה כל הקרטוגרפים בעולם האמינו שהפאזל הגיאוגרפי הושלם. הם היו בטוחים שהיו שלוש יבשות – אירופה, אפריקה ואסיה – ורק האוקיינוס העולמי הגדול ביניהן. תסתכל למעלה. אמנם קל לנו להרגיש זחוחים היום, אבל האמת היא שאנחנו יודעים הרבה פחות על היקום ממה שהקרטוגרפים ידעו על כדור הארץ. ואני רוצה לדעת. כן, הסיכויים תמיד יהיו נגדנו, אבל ממתי המדע נמנע מניסוי רק כי הוא עשוי להסתיים בפיצוץ? זה מרגיש קצת כמו להיכנע בדקה התשעים. כמו מקהלה שעוצרת רגע לפני הפורטיסימו. הפחד תמיד יספר לנו שהיא תגיד לנו ״לא״ ושהכישלונות המביכים שלנו יהיו למטרת הלעג של האנושות עד קץ הימים, אבל למה לתת לו לקבוע את העלילה?" היא מניחה את ידה על רגלי. " אני לא מכירה אף סרט גאוני שהולך לפי עלילה הגיונית, וחוץ מזה, אתה לא חושב שיותר כיף לתת ללב לנווט?"
"אולי," אני כולא את האצבעות שלי בשלה. "אז אולי שווה לנו להפסיק להיות נואשים לחפש אותם. אנחנו צריכים לשחק אותה קשים להשגה, להעמיד פנים שלא אכפת לנו."
"אולי," היא מהדקת את ידי חזק יותר. "ואולי זה כמו שריצ'רד פיינמן אמר: מדע זה כמו סקס. בוודאי, זה יכול להניב כמה תוצאות מעשיות, אבל זאת לא הסיבה שאנחנו עושים את זה."

הדרן

לקח לי כמאה אלף מילים לכתוב את הסיפור שלי ושל יאנה, ובהרבה מובנים, זה עדיין לא מרגיש מספיק. היום, אני מתחיל לחשוב שמילים הן אינן האמצעי הראוי לתיאור רגשות. אהבה, כמו תשוקה, או כמיהה, וגעגוע, מופיעות בהרבה הגדרות מילוניות שסולו גיטרה אחד היה מתאר טוב יותר, ומה אידיוט כמוני כבר יכול להוסיף? הקול שלי עמום במקהלה של 8 מיליארד אנשים… אבל מספיק שהוא יהדהד רק אצלך. בכל יום שאני נכנס לאינסטגרם אני נלחם שלא לרשום את השם שלך על המסך. אני מחפש אותך בין תחנות רכבת ריקות וקהל מלא אנשים, בפזמונים אקוסטיים וציטוטים ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. מישהו פעם אמר לי שהדרך היחידה להימנע מהמלנכוליה היא לכבות את הדמיון אבל אפילו חודשים אחרי הפרידה עדיין סירבתי ללחוץ על המתג. התיישבתי מול המחברת והתחלתי לקשקש את כל המילים שלא הספקתי לומר לך, ומיום ליום מה שהתחיל כסוג של מכתב גדל להיות לסוג של ספר – ואולי גם סוג של תרפיה באומנות בשבילי.

באחד מהדפים האלה הייתי אמור להפסיק לאהוב אותך. היום, נדמה שהפנים שלך צצות יותר בדמיון שלי מאשר בזיכרון, וזה מוזר, אבל האמת היא שאני לא זוכר הרבה מהדברים שפעם סירבתי להאמין שאשכח – אפילו לא את הסיבה שעדיין גורמת לי לאהוב אותך, להשתוקק, ולהתגעגע… להבטחה שלא הייתה מעולם. המלנכוליה הזו הפכה לחוף מבטחים בימים שבהם הלב מרגיש כמו לטבוע, כקרן אור ביום גשום, ככוס חמה של שוקו בליל חורף קר, כזריחה שמאירה לעבר התחלה נוספת. לעבר פרק חדש. וכן, בחלק מהימים האלה אני עדיין רוצה שנצפה בה ביחד, עדיין מחלק את החיים לשתיים ותוהה אם מתישהו אצליח להרגיש שלם, אך בימים אחרים… אני פשוט טועה בלשמוח. אני לא מצפה ממך להבין. למען האמת, לפעמים גם אני לא: למה בשביל אבן-שושן מלנכוליה מוגדרת כמילה נרדפת לעצבות כה קודרת ואפורה, אך במילון שלי, היא הרגש שצובע את העולם בוורד. היא מופיעה לפתע כהבזק של אושר שמוצא את דרכו מבעד לתפיסתו של ההיגיון, כגל חמקמק של מים, או של קול, ואולי הכל, כמו האושר, צריך להדהד כדי שנבחין בו. אולי קריסטופר מקנדלס צדק כשאמר שאושר הוא אמיתי רק כאשר הוא משותף. אולי זאת הסיבה לכל הרגעים שבהם היד שלי שוטטה לחלון השיחה שלנו, בכל שקיעה, וזריחה, בכל רגע מאושר שחשבתי פעמיים אם לשתף אותך בו, ותהיתי, וטעיתי, והיום, אני יודע. יותר נכון, אני מרגיש… שכל חשיבה היא רק תחילתה של אי ההבנה.

בסוף, ישנה נקודה שצריך להפסיק להתפלסף ולנתח את הרגשות. צריך להניח את העט, לקחת נשימה עמוקה, ופשוט להרגיש. בסוף, אושר הוא רק רגש אינטואיטיבי שלעולם לא נוכל לחשוב את דרכינו אליו; רק רחש פנימי בלב שלעולם לא הזדקק לחשוב פעמיים.

מוגן: פסקול

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

Posted inכללי