פלים / באנגלית: C8H11NO2+C10H12N2O+C43H66N12O12S2

יאנה שומרת את התקליטים של מייקל במדף הכי מואר בחדר. בשבתות בהן השמש צובעת את השמיים באדום והאור זוהר עליהם כמו גביע, היא שרה לי "Bad" מבעד לווילונות האמבטיה. היא מלמדת אותי את הליכת הירח, ואני מלמד אותה להתנשק צרפתית. מעל אוסף דיסקים ודיוקני קאנבס חצי גמורים תלוי גלובוס עם 52 מדינות שהיא חולמת לבקר בהן — אחת לכל קיץ שנשאר לנו לחיות ביחד.

לפעמים אני עוצר אותה מלהשתמש במילה "לברוח״. עם 180 מיליגרם שאני שוטף כמו ויטמינים אני מעביר את הפה שלי על הגוף שלה. "תהיה עדין איתי," היא לוחשת. אני אוהב שהיא חושבת שאני מקצוען. את הצחוק שלה מרוח על השפתיים שלי. את הדרך שבה היא נושכת את שלה; עד שהלב רוקד מבעד לחזה, עד שהאהבה נוטפת החוצה, עד ש-MJ לא מותיר אף פינה של היגיון בחדר.

"רגאי בנוי על קצב הלב," היא אומרת, אבל כשהראש של יאנה נח על החזה שלי היא גורמת לו להישמע כמו דאנס-האוס. היא קוראת להרגשה הזאת "פְלִים". לצד ערמת ספרים שמופרדים בכרטיסי רכבת כסימניות, היא שומרת יומן עם רגשות שקשה לתאר במילים. "פְלִים," היא אומרת, "הוא רגע שאתה מנסה לנצור בזיכרון. כמו צילום מנטלי שהמוח פועל לזהות, ולנתח, ולהכניס לקונטקסט – היכן שלבסוף כל מה שנשאר הוא טעם לוואי. זה אושר שאי-אפשר לתפוס בהיגיון. סוג של קוד שיכול להיקרא רק על-ידי הלב."

אני חושב שבאוקספורד קוראים לזה אקסטזי, ועם זאת, יש לי מספיק ניסיון איתו כדי לדעת אחרת. מספיק מבט אחד עליך כדי להבין: האחת שמשאירה אותי אילם, שגורמת לכל שיר להישמע כמו שיר אהבה, ששורפת את הלב באיטיות והוא עדיין רוצה להיות קרוב יותר, כמו עש ללהבה, כמו תחילתה של התמכרות שסיומה בשיגעון, כמו קסם. ואלוהים יודע כמה הקסם שלך הופך את ה״לבד״ לקשה.

ד"ר ווסט אומר שאהבה מורכבת משילוב של דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין שמתנגשים איפשהו במוח, אבל נדמה שאין לו מספיק מהמוח הזה כדי לדעת טוב מזה. אהבה מרגישים בלב. היא אינסטינקטיביות חייתית שהתפתחה במשך מיליוני שנים – עד שהפכה לסטייה חסרת היגיון. אין טעם לנתח אהבה או להתחבא מאחורי ציטוטים ומילים גדולות כדי לתאר אותה. לפעמים נשיקה פתאומית או הודעה שנשלחה בחצות – ללא כל מחשבה מוקדמת – יעשו עבודה טובה יותר. לפעמים צריך רק לאהוב.

הספר יוצא בקרוב!

עקבו אחרי באינסטגרם כדי להיות הראשונ/ה לזכות בעותק מהמדורה המוגבלת

גן עדן / למה אנחנו מתאהבים כל כך מהר באנשים שייקח שנים לשכוח?

אני מחזיק את היד של יאנה בגן העיר. אני אוהב איך שהקול שלה משתנה כשהיא מדברת לכל החיות שאנחנו פוגשים בדרך – גבוה-תוסס בשביל הנחליאלי, עגול-חלקלק בשביל החיפושית, נמוך-משיי בשביל ג'ינג'ר והגורים שחגים סביב דוכן הפלאפל. אני אוהב לצפות בה מניחה להן כוס חלב לצד קוביות קטנות של חמאה, ולתקוף אותה בשאלות שלא סובלות דיחוי כשהיא הכי פחות מוכנה להן. "את חושבת שזחלים יודעים שהם יהיו פרפרים מתישהו?" אני שואל. ״או שהם פשוט בונים את הגולם הקטן שלהם ומתעוררים בבוקר כאילו פאק, מה לעזאזל קרה כאן?"

״אתה אידיוט,״ היא אומרת בקול ששומר רק לי. ואומנם אני לא יכול להיות בטוח, אבל אני אוהב לדמיין שזה אותו קול שהציפורים מנסות לחקות כשהן מרחפות מעליה, הקול שהיוונים שמעו כשהם הסיטו את ספינותיהן לעבר הסירנות. עדין, קטיפתי, מלטף. כמו ריקוד קטן בחזה. כמו האוקיינוס שאפשר להקשיב לו שעות מנשק את האבנים ונסוג בביישנות לאחור.

ואלוהים יודע שאין מקום מתאים יותר לשמוע אותו מכאן — בחברתן של חיפושיות ומשפחות הנחליאלי שמשתוקקות לצ'ופר אחרי שהקיפו חצי עולם כדי להיות כאן — וכאן, נדמה שהלב פועם למנגינה אחרת. ולפעמים כשעוצמים עיניים ומקשיבים באמת, מתחת לכל הרעש אפשר לשמוע את הקצב: עכשיו. עכשיו. עכשיו.

גיהנום / 21 שאלות

בכל פעם שהטלפון שלי מנגן צליל של ההודעה, יש שנייה שאני מתפלל לראות את השם שלך על המסך. שמת את הפרופיל שלך על פרייבֶּט והעלת 21 תמונות חדשות. מה אנשים מפרסמים ב-21 תמונות? לבד?

אני לא יודע למה זה מפריע לי. לא יודע למה המוח שלי חושב עלייך בכל פעם ששיר רומנטי מתנגן ברדיו. לא יודע למה אני אוהב לדמיין את עצמי כשמישהו שתוכלי להתגעגע אליו… גם אחרי כל כך הרבה זמן. מה לא בסדר איתי? בכל נובי גוד אני תוהה אם תהיי שיכורה מספיק כדי להודות שאת עדיין חושבת עליי. מה זה אומר עלייך שאת לא מתקשרת? מה זה אומר עליי שאני צריך את השיחה הזאת?

בכל פעם שאני לוקח את הרכבת יש בי חלק שמקווה לראות אותך על הפלטפורמה או על הפסים, רק כדי לתת לי רמז שקשה לך. הגראפיטי שלך עדיין מרוסס שם. ״כשאישה בהריון שוחה היא נעשת צוללת אנושית.״ לפעמים אני מסתכל על זה והצחוק שלך קופץ בעיני הדמיון; כמו איזו תמונה שנדחפה בין הפריימים. מתי תפסיקי לחיות שם?

ד"ר ווסט אומר שהזמן מרפא את הזיכרון, אבל נדמה שהוא לא מרפא את הרגש. לא. הרגש הופך לנוסטלגיה, מלנכוליה, חוף מבטחים. סוג של בית ילדות שהפך להיות חלק מאיתנו — ומי אנחנו בלעדיו?

אולי ביום מן הימים אני אגדל מכל זה: כשאראה אותך בסבידור והגרון שלי ימצא מספיק אוויר לצעוק לך "שלום!". אעשה פרצוף בוגר ואגיד שאני מאחל לך את הטוב ביותר – שתהיה לך שנה של מסיבות, גלריה שמלאה בבחורים שהתנשקת איתם, וזהירות על הפלטפורמה.
אני מאחל לך את הטוב ביותר, יפה שלי, אפילו שאני קצת מתגעגע לראות את השם שלך על המסך.

בשבילי

אני עולה על האוטובוס הביתה סחוט. זוג תיכוניסטיות מפטפטות על כך שחורף היא העונה הטובה ביותר, אבל אני משתדל שלא לשפוט אותן. כולנו טועים לפעמים. אישית, אני חולה על האביב, ולא בגלל מזג האוויר או החופש, אלא בגלל שבכל פעם שאני שומע את המילה הזאת – אביב – אני ישר חושב על פסח. ניקיון. דף חדש.

אני מביט על אותן תיכוניסטיות יורדות באלנבי ונבלעות בהמון עם מטריות.
לרגע אני תוהה אם אתקל בהן שוב… ובכמה מהן כבר נתקלתי. בכמה סיפורים הופעתי, כמוהן, כפרצוף דהוי בתחנת הרכבת, או כחלון מואר בשעת דמדומים.

שמונה מיליארד. שמונה מיליארד סיפורים שמתרחשים במקביל לשלך, אך לעולם לא תכיר בהתרחשותם. כל מערכות יחסים הסבוכות, הטראומות, הבדיחות פנימיות, התעלומות ומוסרי ההשכל שלעולם לא תדע מה הם. עלילות גרנדיוזיות שבהם אתה מופיע, במקרה הטוב, כשחקן בתפקיד שולי: בהצטלבות מבטים מהירה, או שיחת חולין שנועדה למלא את השקט. כמה פעמים היית רק פריים בודד בעלילה? כמה פעמים בילית שעות מול המראה, בוחר את הג׳ינסים היפים ביותר בארון, רק כדי לגמור כעוד ניצב על הסט? כעוד אדם בהמון?

אני מספיק הביתה בחצות. אני מסתכל על עצמי לפני שהמעלית מציגה תשע ותוהה מתי החיים התחילו לרוץ על הילוך מהיר. תשע. מפתחות. גריינדר. מצית. צ'לק. רגע אחד אתה צוחק על גברים שהולכים לבריכה בספידו ורגע לאחר מכן אתה פאקינג אוהב סודה. אתה עומד על אותו גג שהיה גורם ללילות שישי להרגיש כמו חופשה זולה על אלכוהול ומנסה לעכל את מסע החיים המפואר שהוביל אותך לנקודה הזו. עכשיו. אולי ד"ר ווסט צודק והזמן אכן עובר מהר יותר כשמתבגרים, אולי אפילו מהר מדי בשביל המוח להבין עד כמה. אחרת איך אפשר להסביר את זה שעשורים שלמים מופיעים כהבזקים מעורפלים בזיכרון, והיום נוטה להיראות בדיוק כמו אתמול, שנה אחרי שנה, עד שפתאום, כשחושבים על זה, דבר כבר אינו כפי שהיה.

בשבילך

תהיי טיפשה. תצאי לים בחולצה לבנה והאמונה ששום דבר אינו רציני כפי שאת עושה אותו. תשמעי את השיר ששמעת כל הקיץ ותשירי את מילותיו לאנשים שצריכים לשמוע. תשאפי. תנשמי. תמלאי את הריאות עד הסוף, עד שהאוויר המלוח יטהר כל מסדרון עכור בליבך. תעצרי, זה בסדר לקחת זמן לעצמך לפעמים. המכוניות ימשיכו לנסוע ואת החדשות עדיין יפתחו בסיפורים המטרידים ביותר. זה בסדר. לכולנו יש עבודה לעשות.

תהיי טיפשה. תשכבי על החוף עד שהשמיים ירקמו עם הרגשות שלך והשמש תשאיר אותך לחלום. תראי אותה שוקעת מתחת לאופק, את האופן שבו היא מציתה את השמיים באש אך מופיעה במצלמה כעיגול מטושטש וחיוור. זכרי: יופי מרגישים עם הלב.

תהיי טיפשה. תיקחי סיכונים. תתחילי היום, גם אם שלישי נשמע הרבה פחות טוב מ"יום אחד". תתחילי היום. הלילה. שוקו חם דורש רק שמונה דקות להכין ולא מצריך שום ידע קולינרי מקדים. תפנקי את עצמך. תבטאי את עצמך. תפעלי לפי אינטואיציה גם אם הרגש מוביל אותך נגד כל היגיון. 

תהיי טיפשה. תלכי לאיבוד, כי האמת היא שאף אחד מאיתנו גם ככה לא יודע מהי הדרך, וואלה, אם חיים רק פעם אחת אז למה לא לסלול את השביל בעצמך? תהיי את; כי זו מי שנולדת להיות. תשמעי שירי אהבה כשהחלון פתוח והירח מלא, ותכתבי את ההגדרה שלך ליופי גם אם היו הרבה שעשו זאת לפנייך. כן, אני יודע שקשה להיות מישהו בעולם של 8 מיליארד אנשים, אבל זכרי שכולנו שטים על אותה ספינת חלל בשכונות המרוחקות של הגלקסיה, ובסופו של יום גם משמעותם של האנשים האינטליגנטים ביותר היא אפסית. אז תהיי טיפשה.

נ.ב. בשבילי תמיד תהיי כל היקום.

שטויות / אלף טריליון נשימות

החיים אינם נמדדים לפי מספר הנשימות שלקחת, אלא לפי מספר הרגעים בהם עצרת את נשימתך.

לא ידוע

סבא נפטר ביום שני ה-13 במרץ 2006. המטפלת אמרה שהיא מצאה אותו על הרצפה ליד הטלפון עם המספר מחויג הביתה, אבל השיחה אף פעם לא בוצעה. הוא לקח את נשימתו האחרונה בבוקר חג פורים. אפילו היום אני זוכר את השעה 6:38 על שעון הקיר, את צעקת הבכי של אימא, את תחפושת הסון גוקו שלבשתי לבד. אני זוכר את נועה מחופשת לצ'אריזארד וכל הפנים שלה מאופרות בכתום. במשך כל הדרך לבית הספר תהינו מה "נשימתו האחרונה" אומרת, ולבסוף, אחרי סקירה של כמה תיאוריות, הסקנו שכולנו נולדים עם מספר מוגבל של נשימות. אולי אלף, אולי אלף טריליון, וברגע שאתה שואף את האחרונה – פוף. נשמתך עוברת הלאה.

אז בכניסה לבית הספר כבר התחלתי לספור כל נשימה. כל שאיפה. התחלתי להאריך כל אחת שיוצאת, להעריך כל אחת שנכנסת. ניסיתי לכלוא אותן בריאות רק כמה שניות נוספות כדי שאוכל לנצל אותן בשעה שאזדקק להן באמת, אך עמוק בפנים ידעתי שגם הנשימה השקולה ביותר שאקח תקרב אותי לאחרונה שבהן.
פחדתי. לא רציתי למות. 

המחשבה המעצבנת הזו גרמה לאצבעותיי להתכווץ לאגרוף ולדמעות להצטבר כאבן מכבידה בגרון, המחשבה הזו ש… ובכן, זה פשוט נראה לא פייר שחיים כה גדולים, כה חשובים, מסתיימים להם ככה פתאום. כמו דף שהתנופף ברוח. בלי אף אזכור במהדורת חדשות. בלי שום כותרת ראשית בעיתון. והעולם מסתובב כהרגלו והשמש עולה לבוקר נוסף. עוד יום. עוד חג. עוד ילד בתחפושת מטומטמת שמרעיש ברעשן כאילו הכול בסדר. כאילו הכול כרגיל.

"שיזדיינו," קיללתי תחת שפתיים רועדות. דמעות החלו לזלוג מעיניי. חתכתי עם נועה דרך החניון כמה דקות לפני מסדר הבוקר, ופשוט התחלנו לרוץ. לא הגדרנו אף יעד אך רצנו מהר ככל שהרגליים אפשרו לנו, ואומנם אני לא זוכר כמה רחובות עברנו, אבל אני לנצח אזכור את השריפה האדירה בליבי. את משלוח הסחורה העזוב בכניסה למכולת. כשעצרנו, ובכיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי לעולם. 

הייתי מוכן למות למענך, אתה יודע, אך כשפקחתי את עיניי לא היה שם אף אחד להגשים את העסקה. היינו לבד. רק נועה ואני. לקחתי 95 נשימות לפני ששאלת אותי אם אני יודע לשמור סוד. ראיתי את הכפפה הכתומה שלך לוקחת בעדינות את אחד מקרטונים הביצים. 

"כן," אמרתי וידי התגנבה לקרטון הקרוב, ובתוך שניות זינקנו לכיוון המתנ"ס לפני שההיגיון יזכיר את העונש, מעבירים רגל אחת ושנייה מעל גדר הכניסה ומתגנבים במהירות למדרגות, עד שנגיע לגג, עד שההתרגשות תגבר על הפחד, עד שהריאות הקטנות שלנו יילחמו עבור נשימות מהירות של אוויר; הסוג הטוב ביותר של הצחוק.

ד"ר ווסט אומר שהזיכרונות שלנו לפני גיל תשע הן ברובן המצאות של  המוח, אבל אפילו היום אני יכול לשמוע בבירור את צליל הביצים המתנפצות על אותו כביש חם ברוטשילד. את הצחוק של נועה שגורם לי לשכוח מכל הנשימות שאני מבזבז כשאני צוחק לצידה. בזכותה. הצחוק שמבטל כל מנגנון מחשבה במוח, ועכשיו, כשהמוח נכנע, הלב לוקח פיקוד. עכשיו אנחנו חיים לנצח, ואלוהים – איזה דבר נפלא זה. לחיות.

נשבעתי לנועה שכשניתפס נקבל את העונש ביחד. היה ברור שזאת רק עניין של זמן עד שמישהו יצוץ מהמכולת וישתגע כשיבחין במשלוח הביצים הגנוב, אבל פתאום כבר לא פחדתי ממנו, או מבית הספר, או מהעונש שנקבל.

למעשה, התקשיתי להיזכר מדוע הדברים האלה נראו כה מפחידים מלכתחילה. ואולי זה היה בגלל משהו בשמש, או בכתומים הצהובים שנזלו על האספלט, או בזנב התחפושת שנשאר תלוי על הגדר מתחתינו. ואולי זה היה משהו בנועה, או באופן שבו העיניים שלה זרחו מבעד לאיפור הכתום והבוהק של צ'אריזארד שגרם ללב שלי לשרוף באופן שלא השאיר לפחד סיכוי להניצל. פתאום ידעתי שהכול שטויות.

דוקטור לנצח

אנחנו נוהגים לספר לעצמנו שאהבה אמיתית צריכה להחזיק לנצח. אנחנו קוראים לפרידה אחרי 29 שנים טרגדיה, חוסר מזל, או קטסטרופה באשמת אחד הצדדים – ככל הנראה באשמתנו.

סבא היה מתבדח שלאלוהים יש חוש לגרום לדברים הטובים לחלוף כהרף עין דווקא כשאנחנו מרגישים שיימשכו לנצח. לילה בודד במרינה. אחר-צוהריים על גג. חצי קיץ בקוסקו. שלושה עשורים עם מי שהשם שלה עדיין ממלא את הלב בהתרגשות שהמוח נמנע מלשתף, כי היי, כבר אין טבעת על האצבע. אז אנחנו מזייפים פרצוף אמיץ ואומרים שעברנו הלאה. מתבגרים. לומדים מניסיון. מפתחים ״עור עבה״ כסוג של מנגנון הגנה מחורבן מפני כאב, אכזבה ורגש. 

למה? למה אנחנו מייחסים חשיבות ליעד ולא לדרך? למה אנחנו מעדיפים מעשיות ילדים על פני האמת? למה במקום להודות שאהבה יכולה להיות אמיתית גם אם היא מופיעה לרגע בחיינו, ובמקום להודות ליקום על ההזדמנות לחוות אותה – אנחנו בוחרים לסבול מהבטחה שלא קיימת?

סבא היה מתבדח שאת הנצח, באופן פרדוקסלי, אנחנו עשויים למצוא דווקא בקנה המידה הקטן ביותר. עכשיו. הסוד לאהבה שנמשכת לנצח היא לאהוב יום-יום ביומו, רגע אחד בכל פעם. בדברים הקטנים והשטותיים ביותר. "כל פרח שתקטוף במפתיע יעלה חיוך רחב יותר מכל זר שתקנה לה ליום הנישואין," היה אומר. בכל חורף, כמה ימים אחרי יום ההולדת של סבתא היינו חוזרים עם ידיים מלאות בפרחי שן הארי ״כי לאישה כמוה מגיעה יותר ממשאלה אחת. ואומנם אתה יכול להזמין לה משלוח עם זר 400 ש״ח, אבל אני יכול להבטיח לך שהיא לא תשכח את הפעם שקטפת אותם בעצמך. היא תזכור את הפעם שהשארת לה את הביס הראשון בשקשוקה, הפעם שצבעתם ביחד את הסלון, הפעם שנישקת אותה אחרי ריב שגרם לך לרתוח. וכך מהרגעים הקטנים היא תרכיב תמונה עשירה בזיכרונות. וגם אם באחד הימים האלה תתעוררו רחוקים אחד מהשנייה, כשכל הסיבות ההגיוניות יתנדפו מראשה, הלב ימשיך לזכור. ולפתע, כשכל הרגעים הללו יצופו ממעמקי הזיכרון, כבועות שצצות אחת אחרי השנייה – היא תבין עד כמה אמיתית, וכמה קצרה, וכמה נצחית אהבה יכולה להיות."

כשביקרתי אותך השנה ראיתי את המילה "דוקטור" חרוטה בראש המצבה. לרגע ניסיתי להבין למה, אבל אפילו היום, כשאני קצת יותר בקיא בעולם המבוגרים, הרבה מדרכיהם עדיין תמוהות עבורי. אני קצת מתבייש להודות בכך, אבל האמת היא שכמעט שכחתי שאתה דוקטור. אני מניח שזה לא תואר שאתה נושא איתך שם למעלה. זאת נראית לי עובדה די משעממת. למה לא חרטו שאתה קירח, או רקדן מעולה, או שהעוף שהיית מבשל בתנור עדיין נשאר בלתי מנוצח? למה לא ציינו את הפעם שהבאת לי כסף לרובוטריק שאימא סירבה לקנות לי? הרי ידעת שלא אגע בו אחרי שבוע, אז למה עשית את זה בכל זאת? איך הצלחת להבין אותי גם כשבכיתי, וקיללתי, ולא אמרתי מילה? מה גרם לך לעמוד לצידי? מה גרם לך לעזוב לפני שגידלתי מספיק שכל להגיד לך תודה?

אתה היית צריך להיות גאה בי.

את

אני רואה את הפנים שלך על כריכת הספר שהשארת לי לקרוא. קראתי. רציתי להתקשר ולומר תודה, אבל האמת היא שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אולי אני מחכה להזדמנות, לאיזו כוס בירה יותר מדי וטעות שאתחרט עליה בבוקר. ודרך אגב, מה איתך? תני לי חצי לילה ודף חדש, ואני מבטיח לרשום לך סיפור שהסוף בו שמח. אני רוצה אותך, אני אוהב אותך, וזה יהיה הדבר הראשון והאחרון שאומר; בעיקר כי אני לא יודע מה עוד אוכל להוסיף.

אינדיגו

יאנה מסתכלת עליי. אני רוצה לחייך אבל אני יודע שהיא לא תחייך בחזרה. השם שלה חרוט על שולחן המטבח ואני אפילו לא זוכר איך. אימא אומרת שאני צריך להיפטר מהאלכוהול ואני עונה בחצי צחוק שכבר נפטרתי. היא שואלת אם אני צריך כסף ואני מתעקש שאני לא צריך כלום. נאדא. אלוהים יודע שזה שקר כי דיברנו כל הלילה, ולמרות שרוב הדברים היו תגרות שפתיים חד-צדדיות הוא יודע שאני צריך הרבה. אומנם אף פעם לא הייתי מאמין גדול או מצטיין במשא ומתן, אבל כל הפעמים שאכלתי כשר חייבות להספיק לבקשה אחת, לא? 

ד"ר ווסט אמר פעם שהזמן מרפא את הכאב ומאז אני רוכב על האינסוף – מאה מיקרוגרם בכל פעם – ולא, זה לא מעלים את הרגש אבל זה הורג את הבן זונה שמרגיש בו. לפחות לכמה שעות. עד מתי זה ימשך? אולי עוד לא הרבה. אולי יש רק יש רק דרך אחת לדעת ואולי עד סוף החורף כבר תהיה לי תשובה.
נדבר.

פאוקר I

אני ופאוקר מקשיבים ל-Predator במונו-סאונד. אנחנו נוסעים על רבע מיכל דלק לתחנת הכיבוי הנטושה בפלמחים, ״השמשון״, חותכים דרך שיירת ניידות עם משקפי שמש כהים, ארבעה ראשים בתא הכפפות, וכל החלונות למעלה. "אתה מאמין?" פאוקר שואל. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזאת אבל אני יודע איזה מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "עברו יותר מארבע שנים."

הגבות של פאוקר מתכווצות כשהוא מגמגם את האות אאא. כשאנחנו עוברים את הגדר בין פלמחים לתחנה הוא מייסד כמה כללי בטיחות: לאאא לצלם, לאאא לקפוץ מהגג, לאאא להסתכל על השמש. אני שונא כשהוא מדבר אליי כמו לחובבן. אני אוהב לתעד את הדברים שהוא לוחש כשהוא מגיע לפסגה – "בכל פעם שאנחנו קונים סמים אנחנו ממנים את הסוחרים במאבק מול המשטרה, ובכל פעם שאנחנו משלמים מיסים אנחנו ממנים את המשטרה במאבק מול הסוחרים. בתכל'ס כולנו סוכנים כפולים״, אני רושם על גג התחנה. דיונות חול עם מזרנים קרועים, שקיקי תה ושאריות מטקס הריפוי האחרון שעשינו עדיין שוכבים מתחתינו כמו ביום שהשארנו אותם. פאוקר קורא למקום הזה המקווה. הבית. מפואר בזיכרונות של פעמים ראשונות שהפרטים בהן צבועים באפור אך הרגש נשאר בהיר, כמו תקווה שאינך יכול לעמוד בה, כמו אוסף תמונות שמאבדות מצבען משנה לשנה ומשאירות את הנפש עם מחשבה ערומה ובודדת: פעם היה טוב יותר.

"אין טעם לחיות בעבר," אני אומר, "כשהווה הוא כל מה שיש לנו". כאן. עכשיו. עשרים דקות לתוך הדלתות בין מה שנשמע כמו פזמון, חמש דקות לפני עשר. בכל שלוש רביעיות פאוקר לוחש שאני עובר על החוק כשאני מתעד את הכל, אבל אני אוהב את זה: הדרך שבה הוא גורם לשירים להישמע אחרת, התנועה שהוא עושה עם הפה כשהוא נחנק מהראש, כשהוא מנסה לדחוס את כל מחשבותיו לנשימה אחת אבל הריאות לא עומדות בקצב. אני אוהב להסתכל עליו כשהוא בטוח שהוא עומד למות; כשהוא מגמגם דברי חוכמה כמו אחד מגדולי הנביאים, כשהצבעים נלחמים עד זוב דם על פינה קטנה בעיניו, ולבסוף, כשהאישונים שלו מתרחבים כדי להכיל את כולם, אני אוהב לדמיין שהוא צופה בסרט שמוקרן לך בשער הכניסה לגן עדן: דוקומנטרי עם הזיכרונות הבהירים ביותר שחווית. לפעמים נחמד לחשוב שיש לי מקום בין הדמויות; שבית הוא לא 4 קירות, אלא רק רק זוג עיניים ופעימת הלב.

פאוקר II

פרסמת אלבום זיכרונות בפייסבוק ותייגת אותי ביותר מחצי מהתמונות. ראיתי על הקיר שלך שסיימת תואר בפסיכולוגיה. בירכתי אותך. הזמנת אותי לבירה אצלך באותו יום, והמילים "משפחת כהן" היו רשומות על הדלת שלך. נזכרתי בפעם שנשבעת לטייל בעולם עם פולקסווגן T2, להתעורר לנוף אחר בכל בוקר, לחיות את החיים על פי טימותי לירי – להידלק, להתעורר, ולנשור. היית מספר לי כמה אתה רוצה להיפטר מהאגו, והיום ניראה שאיבדת את זה. אשתך אומרת שביקשתם חופש מהעבודה בכל יום חמישי החודש כדי שלא תפספסו את פתיחת הסניף של איקאה. מוקף בין קירות לבנים וספות מונוכרומטיות, אתה מספר לה על 'שטויות שעשינו'. מה לעזאזל אתה עושה?

אמרת לי פעם שהעולם המערבי כל כך מסודר ומלאכותי כי בנינו תדמיות מזויפות בניסיון לעשות סדר מהכאוס. "אנחנו בוחרים בקפידה את הבגדים ללבוש, והמקומות להצטלם בהם. אנחנו מפחדים להיות טבעיים – מפחדים להיות אנחנו – אז אנחנו מפרידים את עצמנו מהטבע ונאחזים בכל דבר שיגרום לנו להרגיש גדולים מזה: לאומיות, דת, שירותים, שקיות פלסטיק ממותגות, מכוני כושר, חמישים סוגים של שמפו, אין-ספור קווים ישרים ואידיאל יופי בודד בראשם. הערכתם של אנשים שמעולם לא פגשנו – או במילים אחרות – מוניטין. סטטוס. כבוד."

האם אתה עדיין מאמין בזה או שזה היה רק חרא פואטי שהקובנסיס גרם לך להגיד?

כשהיינו ילדים, היימן קוראים לך שמשון. כשגוזמן דפק מכות ליוני בכדורגל לקחת שבע שקיות טרופית ושפכת לו בתיק בית הספר. לא פחדת. אמרת לנו שפחד הוא רק אינסטיקט קדום שעדיין לא הספיק להתעדכן, ולפעמים הוא, כמו אינסטינקטים רבים אחרים, מסיט אותנו כנגד מה שנכון באמת. היית הראשון לדעת לשרוק עם האצבעות, הראשון לרכב בלי גלגלי עזר, הראשון לקנות אופנוע. ממרפסת הבית שלך עדיין אפשר לראות את אותם נתיבים שהיינו אוזלים מדלק עליהם, עם קסדות חצי ומלברו מאחורי האוזן, דוהרים כמו רוצחים במנוסה לצד רעש המנוע שמתחזק עם כל לחיצה ממושכת על הגז. והראש היה רץ מהר יותר. והלב דופק חזק יותר.

חיינו תחת האשליה שאנחנו מתקדמים לאנשהו, שהדבר שכולם מחפשים נמצא היכן שהוא בתחנה הבא, בג'וב הבא, באיזו זוגיות שתימשך לנצח. היו הרבה דברים שכמעט עשינו. כמעט. שבועיים לפני השחרור אמרת לי שהמילה הזאת גדולה מדי בשבילך, זוכר? "אני מרגיש אותה בכל מקום. כמעט קצין, כמעט בתאילנד, כמעט מבוגר, כמעט הכי טוב. כמעט," לחשת וידך סובבה את מצרעת האופנוע. "אבל לא בדיוק. לא עדיין, בכל מקרה."

מי שיושב שם למעלה לא יודע עברית

קראתי בעיתונים ש-137 אנשים נרצחו בפיגוע של שישי השלושה עשר. שמעתי שזה בשם האלוהים. שמעתי שהאמבולנסים טסו מרחוב אחד לאחר כשהטלפונים של ההרוגים עדיין רוטטים בכיסם ופניהם מכוסים בניילון. שמעתי שכל לייק בפייסבוק זה תפילה, אבל החלטתי לדפוק את המערכת ולהתפלל לאלוהים בעצמי. אומנם לא דיברנו הרבה זמן, אבל בפעם האחרונה שביקשתי כיוון הוא לא אמר לי שלהרוג אנשים זאת הדרך. הייתי רק בן 8 כשראיתי אנשים קופצים למותם בניו יורק, ובן 13 כששמעתי את נועה תורג'מן בוכה מהצבע האדום כי היא שכחה את הארנק בכיתה. התפללתי לא להכיר את הצליל הזה. משנה לשנה התפללתי שאימא תפסיק לספר לי על פנטזיות שמתחילות ביום אחד כי משנה לשנה זה נעשה יותר מגוחך להאמין.

זה לא לקח הרבה זמן להאמר להגיע. בין שתיים לשלוש דקות. מספיק זמן לחטוף מבט אחרון בכולם לפני שאנחנו דורכים בפנים. אני נזכר בנועה. רעש האזעקות מלווים אותנו מהיום הראשון למבצע, אבל דווקא עכשיו אנחנו מקבלים הצצה לצליל שכמעט שכחנו מקיומו. שקט. כשאנחנו מתקדמים לעבר אותם מסגדים שבערו מעשן הבוקר אני רואה את העיניים של יוני סורקות כל צללית בחלון; איך הוא עושה את זה? איך הוא מעמיד פנים ששום שום דבר לא יכול לפגוע בו? לפגוע בנו? מנקודת מבט שלישית אנחנו כנראה נראים כמו בסצנה מסרט זר – אחד שבו אנחנו כנראה מגלמים את הגיבורים, אבל מכאן אני יודע שהחששות של יוני מקבילות לחששות של כולנו. חלקנו ימצאו את ראשם בין הכוונת. חלקנו יחזרו הביתה בשקית.

יוני אומר שהפחד מתפשט כמו זונה. הוא מסתובב עם פתק קטן במדים, "תעביר את זה לשישה אנשים או שאותו הדבר יקרה לך," רק כדי לדפוק יציאה. אני מנסה לא לחשוב על זה. רגע לפני שאני עולה על ההאמר אני מנסה לקבור את המחשבה בגרון; בעיקר כי אני לא רוצה שזה יהיה הרגש האחרון שארגיש בחיי. אימא. נועה. רייצ'וק. פרפרים בבטן. שיחות של שתיים בלילה. בוקר של שבת בצהריים וערב של יום בהיר. אמבטיה חמה. ריח של לימוניים טריים. חיבוק שמוחץ את הלב ונשיקה שסוטה רק בכמה שניות מהנורמה. אלוהים, תן לי לדעת רק עוד נשיקה. רק עוד לילה. רק עוד יום. אלוהים, רק הפעם.

יש חיים שלא יכולים להיכנס לפסקה אחת

שבוע לאחר מכן ממפקד החטיבה התקשר לברך אותנו. הוא קרא לנו אמיץ לב. גיבורים. למען האמת, אפילו היום, המילה המזדיינת הזאת עוד מהדהדת בראשי כתקליט שבור – גיבורים – הם אומרים בכל אזכרה, בכל יום כיפור, בכל שידור טלוויזיה. גיבורים. כשאתה עומד מול חלקות אדמה שמתמלאות מקיץ לקיץ, בכל קיץ, אפילו היום, יש את הרגע הזה שאתה שואל את עצמך אם זה אמיתי. הם קוראים לזה דיסוציאציה. ניתוק. 6:59. זוג כפיות קפה, קומקום שצריך להחליף, מיליוני ממזרים שעבורם השמש עולה כרגיל כשאתה עדיין נושך שפתיים בשביל להתעורר, ובכל בוקר אתה עדיין שואל את אלוהים "למה?" אבל אין אף אחד בחדר שיענה. אתה מתבייש. כי גיבורים לא מבקשים עזרה.

האמת היא שקשה להרגיש ראוי למושג הזה. זה בלוף; כי האנשים שאיבדנו לא היו חסינים לפחד, לרגשות, וכשהקליע חדר את בשרם חלקם לא היה כוח-על שיציל אותם. בסוף, הם היו רק בשר ודם. חלקם היו רק ילדים שבכו, וקראו תפילה, ונשכו את שפתייהם, והשתינו במכנסיים, ונלחמו עד זיעתם האחרונה כדי שלא לעצום את עיניהם, ונכשלו. ושתקו. והסתכלו למעלה. וחיכו לנס של הרגע האחרון – להזדמנות שנייה. אך לא אני. אני עוד כאן.

בכל קיץ אני פוקד את מצבתך והמילים האלה עוד שורפות כל פינה בגרון, אך הן לא יוצאות החוצה. אני שואף. אני נושף. אני עוד כאן. לבדי. אני מתיישב מול המחשב וכל מה שאני עולה איתו הוא דף ריק, ולמען האמת, אולי ככה זה מרגיש. אולי לעולם לא אצליח להבין איך אפשר לדחוס חיים כה עשירים לפסקה בודדת, או גרוע מכך, לרבע מהתוחלת שהם ראויים לה. היית צריך להיות בן 26 היום, יוני, אתה מאמין? ובכן, אני לא. זוג כוסות יין, סרט פורנו יבש, אבולוציה שפסחה על היכולת להזכיר לנו את כל הדברים הטובים בחיינו עד שמשהו בהם משתבש, או גרוע מכך, עובר הלאה; כאיבר שאנחנו שמים לב לקיומו רק כשהוא מפסיק לתפקד כראוי. אינסוף מצבים שהיו יכולים להסתיים אחרת ומתנקזים תמיד לאותה שאלה מזדיינת: למה? אני הרי לא טוב ממך. 6:59. אני עוד כאן.

דם המכבים האדום

זילבר שאל לגביך. הוא נזכר בימים שהיינו הולכים עם קוצים וסוני אריקסון תלוי כמו שרשרת ומרגישים כאילו אנחנו הגברים הכי גבריים ברוטשילד. לא רציתי לספר לו. רק רציתי להספיק למכולת. רציתי להמשיך הלאה. "חייבים לשבת לבירה מתישהו," הוא אומר וכן, מתישהו, ונדבר, ואני כבר יודע מה תגיד ואתה יודע שאתעלם. אתה יכול לקפוץ לי.

ד"ר ווסט חושב שאני צריך למחוק את המספר שלך. "המוות הוא חלק מהחיים," הוא אומר, אבל אתה יודע שאני לא קונה את הבולשיט הזה. ומצד שני, כמה משנה הקול שלי במו"מ עם אלוהים? אני מתגעגע אליך, יוני, ואני לא אמור להגיד את זה היום. עבר יותר מדי זמן. אני עדיין מקסס. מדליק. נדלק. עדיין ילד שחולם לראות את השם שלך על המסך; אתה שואל מה תהיה כשתהיה גדול ואני עונה שאתה יכול להיות כל מה שרק תרצה. אימא עדיין חולמת שהיית גדל להיות נהג מרוצים. זוכר איך היית מעמד את כל סט המכוניות בשורה אחת ארוכה? ואת המחנה שהיינו בונים מחדש בכל קיץ? ואת הסיפורים המפגרים שהיינו ממציאים? זה יהיה נחמד אם נעשה את זה שוב מתישהו.

אימא תמיד אמרה שאתה משהו כמו 'פריחה מאוחרת'. אתה לא חושב שזה קצת לא פייר? במשך 20 שנה היא טיפחה אותך כאילו היית סוג של פרח ובסוף כל מה שהיא מקבלת זה את דם-המכבים האדום. כוס אמא שלך. חצי מהשכבה שלנו כבר נשואים, אתה יודע, ומה איתך? ומה איתי? מה אני צריך להגיד לה? מה אני צריך להגיד לזילבר? שנפלת? ככה? כמו עוד דף שהתנופף ברוח?

ניסיתי לעלות עם רשימת דברים שאהבתי בך לכבוד האזכרה. ד"ר ווסט אומר שמחקרים מראים שהפחד הגדול ביותר של בני אדם הוא דיבור בפני קהל. המוות, תאמין או לא, נמצא במקום השני. אולי זה מסביר למה העדפתי להיות בארון הקבורה שם איתך מאשר לומר את ההספד. אני חושב שאתה יודע כמה אפור כאן בלעדיך, אבל לא בטוח שאתה יודע למה. הרי מעולם לא אמרתי לך. זה מצחיק, אבל אפילו היום יש בי חלק שמאמין שעוד ניפגש מתישהו ותהיה לי ההזדמנות לעשות זאת, ומצד שני, ניראה שגם האמונה שלי כבר לא שווה הרבה. ניראה שבחברה שלנו, שבה אחד הסימנים לבגרות היא אפתיה עם מבט קר וחשיבה אסטרטגית לצמצום הנזקים, יש צורך עצום באינפנטיליות שלך. בהעדפה הזו של האמת על פני ההנאה. של הבנת הלב על פני שורת ההיגיון. האומץ להותיר את השריון מאחור למי שזקוק לו ולצעוד לעבר הלא-נודע. חלק בי מאמין שידעת את האמת לאורך כל הדרך: בסוף, ידעת שזאת הייתה הדרך היחידה לפרוח.

גן עדן או פלורנטין

אימא שואלת למה לא באתי לבקר אותה בפסח. למיכלי הייתה בת מצווה בשבוע שעבר וכל מה ששלחתי זה תלושים לזברה. היא נזכרת בפעם שקניתי לה גיטרה; כשעבדתי בבורגראנץ' כל הקיץ כדי לקנות לה פאקינג גיטרה, ואני מהנהן. אני אומר שחשבתי שמיכלי אוהבת בגדים עכשיו. אני אומר שאני אבוא לבקר בקיץ הבא, ושאני מצטער. "בסדר," היא אומרת. "העיקר שאתה בסדר."

"אני אוהב אותך," אני לוחש כמה שניות מאוחר מדי. שקט. טלוויזיה. רעש. אני יוצא לאלנבי עם ג'קט עליון וארבעה כיסים, לא כי יש לי מעט להסתיר, אלא כי יש לי הרבה להציע. אני מפיץ חוויות משנות חיים בשלושים שקלים לטיפה. אני מטפל. אני מתעורר בשירותי הגברים בפלורנטין לקראת השעה השלישית. אני מטופל. אני מעביר את האצבע על המסך ורואה את עצמי כארבעים דמויות שונות בגלריה, אבל אף אחת מהן אינה משתקפת במראה. כל התארים נשארו מחוץ לדלת.

"זה עולה מהר יותר בהרחה," אומר האדם לידי. בסוף כל שורה הוא דופק שאגת רווחה וחורט I על הקיר. העיניים שלו אומרות שהוא בראונד השלישי או הרביעי שלו אבל לא אני. אני חייב להישאר צלול. יחסית.
אני שואף. אני נושף.
אני שומע את סכין הגילוח נוקש כמו שעון על הזכוכית. קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. בינתיים אנשים נכנסים, יוצאים, רוקדים. בחורות שאוהבות את הקב"ה ולמדו להתלבש אצל השטן נמרחות כעת על גברים שמזכירים בובות מתנפחות עם הידיים באוויר. התאורה הזו גורמת להם להיראות כמו דמויות בפריים קטוע.

קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I. 

בכל פעם שאני עוצם את העיניים אני רואה את המחשבות שלי מתמזגות אחת לתוך השנייה. אני מוצא את פאוקר במראת השירותים מסמן לי נ-י-י-ר-ט-ו-א-ל-ט עם השפתיים. האף שלו נוזל. העיניים שלו היו כחולות פעם.


קלינק קלינק קלינק. צ'ופ צ'ופ צ'ופ. I.

רגע אחד אתה שומע את המוזיקה בתור טקסטורות ורגע אחר אתה מחשב כפולות של שתיים כדי להישאר פיקח. אתה על הכביש. עם רול אחד בשפתיים ואחד מאחורי האוזן אתה מעיף מבט בכל רכב, רק לכמה שניות, ממלמל "אני אוהב אותך" רק כדי להרגיש איך זה נשמע. אתה שואף. אתה נושף. אתה מאוהב. בתוך סדרת זכרונות שנופלים כמו דומינו, אתה נזכר במשהו שד"ר ווסט אמר פעם, "יש פתגם אצל הבודהיסטים שאומר שכשהלב שלנו דופק מהר, הידיים מזיעות, והגרון רועד, אנחנו נופלים בבן אדם הלא נכון."

ובכן, איך אני יכול לדעת? אמרת לי פעם שאת מה שאוהבים באמת אי אפשר לתפוס, כי אהבה מכריחה אותנו לחיות בהווה. היא מנטרלת את המוח ונותנת ללב לקחת פיקוד, אך הלב הוא כמו ילד, הוא לא מעוניין בפרטים. הוא זוכר רק גלובוס קטן על המדף, כמה נקישות עדינות בחלון, קרני אור שעוברים 150 מיליון ק"מ כדי להאיר עוד מיטה, עוד תקליט, עוד שש-מאות ביליון אטומים שמתראים בכל נשיקה, בכל פעם שאני נושך את השפתיים שלך ומחכה לשמוע אותך צוחקת. אני אוהב אותך. אני אוהב איך שאת גורמת ללב שלי לרקוד. את זוג העיניים שלך מביטות בשלי, את הקיפול הקטן בסנטר, את היד שאני מסרב לעזוב מהפחד שדברים טובים לא חוזרים פעמיים. כמה בר מזל הייתי להחזיק בה. כמה בר מזל הייתי להחזיק במשהו שגורם לפרידה להיות כה קשה.

ג'ק כל יכול

אני מתייצב מתחת לחלון שלך בחצות. אני עומד שם כמה דקות כאילו אני מחכה למשהו. אני שואף. אני נושף. אני עדיין מאוהב, עדיין תוהה אם תוכלי לסלוח לי ואם יהיה לי מספיק אוויר לדפוק בדלת ולדקלם משהו שעבד בטלוויזיה לפני שתסגרי אותה בפניי. ואם התשובה תהיה "לא" אז אשאיר מכתב או אקדיש לך ספר שהסוף בו שמח, ואם "זה לא מספיק" אז אני מקווה שאת אוהבת רוק עממי בחלון ממי שמתאר רגשות יותר טוב ממני. ואם "אולי" או אם עוד יש בך ספק, אז תדעי שאין דבר בעולם שאני רוצה יותר מאשר להעביר את הגעגוע דרך השפתיים ולעבור על הפרטים בבוקר.

נ.ב. אם נתחרט על כך בבוקר תמיד נוכל לישון עד הצהריים.

היכל המראות I

ולבסוף, במדרגת ההתעוֹררוּת הרביעית נעלמים חמשת הכבלים האחרונים: התשוקה להיוולד בעולמות החומר המעוּדן, התשוקה להיוולד בעולמות חסרי-הצורה, יהירוּת/ גַּאֲוָה, חרדה, ואי-הידיעה. רק אז, אותו אדם מתעוֹרר לחלוטין ויודע באופן ישיר: "חוּסלה [האפשרוּת] ללידה [נוספת], הדרך הרוחנית הגיעה אל סופה, נעשה מה שיש לעשותו, לא אחזור לכאן פעם נוספת".

ארבע פריצות הדרך, קרן ארבל

אני ומייקל שטים על כביש 65 כשהרקיע מדמם מעלינו והשמש טרם שקעה. אנחנו נוסעים בסערה, רוצחים במנוסה. עם זוג שקיות ירוקות, חצי גביש לבן וחמישה כדורים כתומים קבורים בתנאי קירור אופטימליים, מאה חמישים על הדשבורד וחצי שעה מהפסגה. אני ומייקל בדרך לשיחה עם אלוהים בגובה העיניים. פנים מול פנים. 

18:32. ירייה מהאגזוז מהדהדת בסמוך לכינרת. הגשם מתחזק. העולם נחזה בפנינו כהתזות צבע מטושטשות על גבי השמשה ובמציאות הפוכה מזו שהכרתי. גווני טורקיז, זהב וארגמן נוזלים לאומנות שמתגלה בפנינו רק לרגע, רק עד שהווישרים מאפסים את הקנבס וצבעים חדשים תופסים את מקומם. 

אני שואף. אני נושף. אני מרגיש את עורו של העולם מתקלף ואת צורתו המולקולרית רועדת, רוקדת, שרה במקהלה שאני מייקל מהווים בה חלק. "זה… יפהפה," הוא לוחש. הוא צודק. אנחנו ברי-מזל להיות בחיים. 

18:35. קרשנדו. המוות נוקש בחלון כששמותינו עומדים בפיו. אני רואה את פניו. אני מריח את צחנתו מבעד לשכבת ההגנה הסמיכה של הבודהה. "לא היום," אני לוחש לכל מי שרק מוכן לשמוע. עיניים על הכביש. ידיים על ההגה. אני נותן פול גז כדי לקבל מעט בתמורה – מבט חטוף בשעון מראה שעשרים וחמש דקות הן כל מה שאני צריך. 

18:37. מייקל אומר שהוא הולך לחגוג 20 בחודש הבא והוא עדיין מרגיש בתיכון. "אתה מאמין?" הוא שואל אותי. יש לי הרבה תשובות לשאלה הזו אבל אני יודע איזו מהן הוא רוצה לשמוע. "לא," היא האחת שאני בוחר. "אבל אולי נחזור מכאן עם תשובה אחרת."

18:51. פורטה. המקהלה הומה ואני רואה כל צליל, כל ניגון, כל תו. כולם מדליקים את התאים האפורים במוחי כפסטיבל זיקוקים מסנוור.
"ג'יזס, מייקי, אני לא חושב שאני מוכן," אני מגמגם בכניסה.
"מאוחר מדי," המילים נוזלות מפיו. גבו דבוק לכיסא. "מי שקונה את הכרטיס צריך לעלות על הנסיעה."
"אבל מייקי – " 
"שקט," הוא קוטע את המילים. "עכשיו."

שקט. כמה זמן הוא נמשך? 
הוא מתגנב מאחוריי באיטיות, רוקד כמו צל למנגינה שאוזניי חירשות לה. שקט – יש לו צליל כה משונה. הוא מופיע ונעלם כקרן אור בין עננים. מתכווץ, מתרחב ומתקמר כהשתקפות מעוותת על פני מראת שעשועים; כמקצב מנדנד בחדר המתנה, הבַּרְ זַח', הבַּארְדוֹ, הפּוּרְגָטוֹרְיוּם, כלוא בין המציאות לחלום על הספקטרום הזעיר שהתודעה האנושית מוכנה לקבל. בין מיליארדי שנים של אבולוציה קוסמית להולדתה של זהות אישית, נבדלת, עצמאית… או לפחות כך העזתי לחשוב. בהיכל המראות הזהות היא רק אשליה על גבי הזכוכית. אגדה ריקה מתוכן. עוד נחשול באוקיינוס שגבולותיו רחוקים מלהסתיים, ובכל שעה, ובכל רגע, הוא מצליף בשאלה שמותירה אותי כנוע: האם זהו הסוף או ההתחלה?

שקט.

ד"ר דיוויס אומר שהתשובה לכול טמונה בהשקפתו של המתבונן. עכשיו, האמת מופיעה באמצע. פריים אחר פריים. עיניו הבהירות של מייקי משתקפות במרכזה של המראה הפנימית כנגד העולם העכור שאנחנו משאירים מאחורינו. עוד לחיצה על הגז, עוד שאגה יפנית, עוד 35 מטר ו-38 אלף טריליון חישובים שהמוח מבצע בשנייה. מבט חטוף באורות החולפים בכביש. הטיה קלה של ההגה ימינה. הרמה עדינה של הרגל למעלה. שאיפה דרך האף ונשיפה דרך הפה. דקה לחצות. הראש מסתובב לחלון. "שיט" היא המחשבה האחרונה להדהד בו, ובן רגע הוא נזרק כמו בובת סמרטוטים הצידה.
פריים. 

18:58. סיבוב, חבטה, סיבוב, הזכוכית מתנפצת, הגוף מפריש אנדורפינים כדי להקל על הכאב ואדרנלין כדי להשאיר את העיניים פקוחות. אתה רואה את זה? 38 אלף טריליון חישובים שאין לך היגד באחד בהם. כן, אולי המוח יודע, אבל היפנית הזאת לא – גלגליה ממשיכים לחרוק על האספלט ואתה נלחם כדי להיזכר איך לעזאזל גורמים להם לעצור. פריים. הגוף נכנס למנגנון פרימיטיבי-הישרדותי והמוח סופג כמויות עצומות של מידע – מקצב הטיפות המהיר על השמשה וממשיכות לגלוש לאורך צידי הרכב, הרעמים מתגלגלים במרחק, אגלי הזיעה הקרה על המצח, קולו המהפנט של מוריסון מותיר אחריו יותר מדי צללים ומעט מדי אור.

זהו הסוף.

דקה לחצות. שוט בזווית עקומה ובו שתי הידיים על ההגה. האצבעות רועדות. קאט. סיקוונס תמונות מהארוחה אתמול בערב מתנגן כתקליט שבור בזיכרון, רצף החלקות לפתיחת מסך הנעילה, הספרה 3. זה היה צומת. קאט. פלאש-בק. (קריינות) אני זוכר: בלמים עוצרים מכוניות. אוקיי, אבל איך לעזאזל בולמים? פריים. קלוז-אפ: הרמה חדה של הרגל למעלה, ימינה, שמאלה, ימינה? שמאלה. למטה. זעקה. שקט.

עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו. עכשיו.

כרית האוויר מלטפת את פניך במה שמרגיש כמו נחיתה רכה בגן עדן ונקטעת בג'אמפ-קאט לגיהינום.

חצות. בירושלים, ראשה של פרה הושלך לחצר הבית. בסינדי אדם נאבד בקניון. לאחר שלושה שבועות ללא מים, ללא מוצא, גופתו נמצאה שרויה בסמוך לחדר המדרגות. בברלין, בינתיים, החיים יפים. בעזה, טיל פוגע במטרה. מאתיים קילומטרים צפונה, בגבול הגליל העליון, אדם מתעורר ל-206 עצמות שמרביתן, בהסתברות סטטיסטית, מרוסקות. מה עכשיו? 
ספוילר: העולם התהפך.
המוזיקה נגמרה.
כבו את האור.

היכל המראות II

מכאן אתה ממשיך לבד.

הכניסה להיכל המראות דורשת את פתיחת דלתות התודעה, ובהתחלה לא ניתן להבדיל בין שערי גן העדן לבין הגיהינום. המקהלה דוממת. השקט רועם. 22 אותיות ו-80 אלף מילים הן כעת חסם, מסנן, יחידת מידה, המרה לשונית שלעולם לא תעשה צדק למקור. בסוף, כולנו מתים רק פעם אחת, אך אני יכול לשפוך אור רק על שניות בודדות מההתחלה: ריקוד עדין. נשיקה ראשונה. חריקת החרמש. צעקת הפרפר. שאיפתו של האורגן; נשימתו של אלוהים. אתה ניצב עירום על הבמה ומנסה לקרוא בשמו אך הקול עדיין רועד, והכול קורה עכשיו – ועכשיו, כשכל זיכרון נופל כמו דומינו והלב מתפלל להדרן, אתה נפגש פנים מול פנים עם אהבתו הגדולה ביותר של הבמאי – הפרדוקס.

בסוף, כשכל רכושנו נשאר בכניסה, נראה שרק בעת הנתינה אנחנו יכולים לקבל. נראה שרק בעת אובדן אנחנו יכולים להעריך את מה שהיה לנו. רק בעת המוות אנחנו יכולים להעלות על נס את החיים. בסוף נראה שהדבר היחיד שנשאר קבוע הוא השינוי, וכל גבול, כל התחלה, וכל סוף תמיד יהיו תלויים בהשקפתו של המתבונן במראה. אז אולי זה היקום שתמיד שנא את הקו הישר ועבורו המוות הוא לא יותר ממעבר בין החדרים, וכעת כשכל הדלתות נפתחות והאור פוגע בעדשה – הסוף מרגיש בדיוק כמו ההתחלה.

היכל המראות III

כל דבר שאנו שומעים הוא דעה, לא עובדה. כל דבר שאנו רואים הוא פרספקטיבה, אך לא האמת.

רעיונות, מרקוס אורליוס

עזבתי את הבית כשעה לאחר שחגגתי שמונה-עשרה. אפילו היום אני עדיין זוכר את ריחו של האספלט הגשום, הרעש הסטטי ברדיו, טריקת הדלת שמתנגנת שוב ושוב בזיכרון ושואלת אם הלילה הוא הזמן הנכון לעזוב. הוא לא, אבל עשיתי זאת בכל מקרה. תכננתי את הרגע הזה שנים.

האנשים ששואלים אותי למה אף פעם לא מעוניינים בהתחלה. העיניים שלהם יחפשו את גולת הכותרת, והרגליים שלהם תמיד יספרו את האמת. ואולי הכוונות שלהם טובות אבל אני לא יכול לדעת כשהן מוחבאות מאחורי זוג משקפיים בוחנות ומילים שנבחרו בקפידה. לפעמים נראה שהם משחקים אפילו טוב יותר מילדיהם – מדקלמים את סיסמאות המועדון בעל פה, את הבעות הפנים הבדויות והמילים שלא מסגירות דבר. הם כולם החליפו את האישיות שלהם בנימוסים – ב"מה נשמע?", ו"בסדר", ו"מזג האוויר נפלא היום, אה?" – וכעת, הפכו לחיקוי גרוע לאותה הדמות. קולם הד במקהלה.

במשך שמונה שנים שוטטתי כניצב על הסט: כפרצוף דהוי בתחנת רכבת, כטשטוש של תנועה בכביש המהיר, כחלון מואר בשעת דמדומים. במשך שמונה שנים הצבתי הרבה שאלות לבמאי ולתסריט הקומדיה הטרגית שכתב עבורי. אך בלילה שבו עליתי על הכביש השעה הייתה מוקדמת מדי בכדי שאדע את כולו.

00:24. שאיפה. נשיפה. חיים שיכולים להיות מובנים רק במבט לאחור ודרך שממשיכה רק קדימה. איפה ההתחלה? אולי בפעם הראשונה שאבי הרים את היד. אולי בפעם הראשונה שלא יכולתי לעצור את הבכי. אולי בפעם הראשונה שראיתי את פרצופי במראה.

ואולי זה היה הסוף. אולי ההתחלה היא שקר, כי כל זיכרון יכול להיות מיוחס לזיכרון אחר שקדם לו, ומי שיחזור יותר מדי אחורה עלול לעבור את הגבול בין המציאות לדמיון בניסיון להשלים את החסר. בלילה שחגגתי שמונה-עשרה נשבעתי לעבור הלאה. היום אני כבר לא מעוניין בעבר. אם ההתחלה היא הזיכרון הבהיר ביותר אז בשבילי כל מה שקורה הוא עכשיו, ועכשיו, כשכל הזיכרונות נופלים כמו דומינו ווילונות הבמה מורמים, כשמסכי העשן מתנדפים והמציאות מופיעה בהירה מתמיד.

הבודהיסטים קוראים לזה התעוררות – התהליך שחווה האדם שפקח עיניו לנוכח המציאות ומי שבכוחו לראות ולהבין את טבעם האמיתי של הדברים. מי שהפקיד את גורלו אצל במאי כול-יודע, אך בשעה שהבחין בהיעדרותו מהאולם נידון לקחת את התפקיד על עצמו. 

מי שפקח את עיניו לעולם שבו משמעות החיים היא פרנסה ומטרתם היא להגיע להיות עורך דין או מפורסם; שבו הפנטזיה המתוקה ביותר באהבה היא להינשא לאישה שאחרים חפצים בה; שלהיות גבר היא להעמיד פנים שיש לך ?!?! גדול יותר משל אחרים; שמה שנכון זה מה שהרוב מסכים לגביו; שהתנהגות מכובדת היא אמירת "בתיאבון" ליד שולחן האוכל, ואדיקות ויראת האל מסתכמת בהימנעות מהדלקת מכשירי חשמל בשבת. 

06:00. אני פוקח את עיניי לעולם והעלילה היא קומדיה טראגית.
אני השחקן הראשי.

אולי מחר, מולי

מצאתי עבודה בתיאטרון. אני עובד עם הילדה הזאת שאומרת שהלכנו לבית הספר ביחד. מולי. בשביל שנינו כל הג'וב התחיל כמשהו לקיץ אבל מסיבה כזו או אחרת נמשך הרבה מעבר (אולי באשמת ההתחממות הגלובלית). כך או כך, אני לא מתלונן. העבודה עצמה דורשת מעט מאוד מאמץ; התיאטרון מציג בממוצע חמש הצגות ביום, מתאיים הדפסות כרטיסים לכל הצגה, אלף הדפסות כרטיסים ביום, חמשת-אלפים הדפסות כרטיסים עד לסוף השבוע. זה משאיר אותנו עם הרבה זמן פנוי. אומנם אני ומולי לא מדברים הרבה, אבל כשאנחנו כן, זה בדרך כלל על מוזיקה. לפעמים נדמה שאנחנו מתקשרים דרך שירים שמיום ליום רק הופכים ליותר ויותר רומנטיים. יש לה ספר שמכיל 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים ובכל יום אנחנו שומעים אחד מהם ביחד. מולי מספרת לי בהתרגשות על חלומות שהיו לה בתור ילדה – לנגן על תופים, להופיע בפסטיגל, להקליט דואט עם רן דנקר. אוסף תקליטים שלו ניצב כמו גביע על המדף מעל מיטתה, אבל היא אף פעם לא מזמינה אותי לראות. בכמה מהבקרים האלה היא מקריאה את שירי אהבה שהוא כתב אי שם בשנות התשעים ובכמה מהערבים האלה המוח שלי עובד במרץ לקרוא בין השורות. "יכולתי לראות אותו בקיץ שעבר," היא אומרת. "אבל בסוף לא היה לי עם מי ללכת. אתה יודע, אנשים יגידו לך לא לסמוך על אף אחד בשביל האושר, אבל ברגע שתלך להופעה לבד הם יהיו מוכנים לשים אותך ברשימת סיכון להתאבדות". אני חושב שכבר עושים את זה ביום שאתה קונה ספר שנקרא 1001 אלבומים שחייבים לשמוע לפני שמתים.

מולי אומרת שכולנו ניצחנו סיכויים של 1 ל-400 קוודריליון כשנולדנו. "המוח האנושי לא יכול לתפוס את המספרים האלה," היא אומרת. מעל המסך שלה תלוי לוח שנה מקושקש עם מספר השבועות שאיזשהו מחשבון מקוון נתן לה לחיות. 2,280. כן, מולי טיפוס קצת מוזר. היא יכולה להביט שעות בציורים מלאי אנשים, להקשיב לסט ההופעות החיות עם עילאי בוטנר, ולדבר על משמעותן של תצלומי כדור הארץ מהחלל. "פרספקטיבה," היא אומרת, "הוא דבר שלעולם אין מספיק ממנו. אנחנו לא שונים מבני דודינו, השימפנזים, מהבחינה הזאת – כשכל עולמנו מורכב רק ממה שאנחנו רואים מאופק לאופק – השקפה צרת עין שמעוותת את הבעיות הקטנות ביותר בחיינו להראות כמו טרגדיות. אוסף אין-סופי של תרחישים היפותטיים שמסבים לנו סבל עוד לפני שהתרחשו. נדמה שבמובן מסוים הפכנו לנוסעים בזמן, אתה יודע. פיתחנו את יכולת העל הזאת לחיות בין העבר לעתיד ולהריץ שוב כמו סרט רעוע את אותו וויכוח ישן ומשפטי מחץ שהיינו יכולים וצריכים להגיד. זה די מגוחך, אתה לא חושב? נדמה שכולנו סובלים בטרם עת; כולנו דוחים דברים למחר כי בדמיוננו השופע, כמובן, העתיד תמיד נראה אינסופי. כל הזמן שבעולם עומד לרשותנו.
זאת סוג של מיומנות לשים את הדברים בפרופורציה: לקחת נשימה עמוקה ולהיזכר שאני כאן, עכשיו, חווה את כל החוויה האנושית הזאת עם איבר ג'לי שהתפתח כנגד כל הסיכויים מפחמן, חנקן, חמצן שמקורם בכוכבים, ענני גז, ו-14 מיליארד שנות אבולוציה קוסמית שהובילה להיותי בחיים עכשיו, הכל בסיכוי של 1 ל-400 קוודריליון, ואני מייסרת את עצמי עבור איזשהו וויכוח ישן."

בימים בהירים ההילה בשיער שלה מזכירה לי מישהי שאהבתי פעם. היא גוררת אותי לירקון עם אולימפוס כמה דקות אחרי הזריחה וצדה את האור לפני שיגיעו עדים למקום. "צילום בטבע הוא הסוג הכי קשה של צילום," היא אומרת. "האור משתנה בכל רגע ויוצר קומפוזיציה חדשה כל הזמן." האמת שאני לא יודע הרבה על צילום, אבל אני אוהב להסתכל על מולי כשהיא מדברת על הצללה, אומנות, או סוגי הקורנפלקס האהובים עליה. היא כל כך קלה לאהוב וכל כך קשה לשכוח. העיניים שלה תמיד זוהרות בסוג של התרגשות ילדותית, כמי שרואה את העולם מבעד לקליידוסקופ עשיר של רגשות – אושר, מלנכוליה, אהבה, געגוע – כולם יוצאים מהלב כמו קרן אור מבעד למנסרה. כל מה שקורה הוא רק כאן. רק עכשיו. כשאני שואל אותה איך זה מרגיש היא צוחקת שאלבום הפסקול של "Her" מדמה את ההרגשה הכי קרובה למקור. בעודה הולכת הולכת יחפה על הדשא היא מספרת שזה סוג של יופי שגורם לך לרצות לתפוס כמה שיותר ממנו כשכל אמצעי לוגי נכשל, אך הוא, כמו האור, אף פעם אינו העצם שהוא מאיר, כמו בקול, הוא תמיד צריך להדהד כדי שנרגיש אותו. הוא חומק מבעד לאצבעות כמו מים ומבעד לעדשה כמו קרן שמש. פוגע בלב כמו חץ ויוצא לפני שהראש מספיק להבין את הנזק. "אני לא ממש יודעת איך לתאר את זה," היא אומרת.

בדרך חזרה הביתה היא גורמת לי להאט ליד הפסנתר בסבידור ולתהות אם הפנטזיה של מוצרט שלמדתי כילד תוכל לגרום לה לראות אותי תחת אותו אור. יש משהו בעיניה הבהירות שמסוגל להפוך כל אדם לאידיוט, לשיכור, לנרקומן, וכמו כל הנרקומנים הוא רק מעלה את המינון לקצה, ימלא את כל מלבני הווליום בלבן ויותן לדמיון לסחוף אותך למים: מה אם היא מסתכלת עלייך בכל פעם שאתה מסיט את המבט? מה אם היא מרגישה אותו דבר? ומה אם היא תוהה אותו דבר?
מה אז היית אומר?

אדון אף אחד / חלומות מציאותיים

בדצמבר 1999, בעשרים הדקות האחרונות שנשארו למילניום האחרון, אמא שואלת מה אתה מאחל לעצמך לשנה החדשה. "על מה אתה חולם?" היא שואלת בטון שגורם לדבריה להישמע כמו חידה. זה לא מפתיע. אימא כבר מבוגרת, וכמו כל המבוגרים, כשהיא מדברת על חלומות היא כמובן מדברת על מקצוע: ואם כבר מקצוע, אז למה לא משהו ריאלי: שופט, מהנדס, או כלכלן? ובכן, לא עוד. בדצמבר 1999 אתה מניח את כל הקלפים על השולחן: אתה רוצה להיות מאמן פוקימונים. אתה ממלא כל דף ריק במחברת בציוריה של הציפור ההיא, פידג'יוט, בתקווה שאבא יסדר לך אחת כמתנה ליום ההולדת. "תוכיח לנו שמגיע לך ונחשוב על זה," הוא אומר לאימא. "הילד שלנו צריך ללמוד שבשביל דברים טובים בחיים צריך להזיע." אך זוהי תשובה שאתה לא מוכן לקבל. אז בהתחלה, כמו חמור, אתה מורד: טורק את הדלת וקורע את כל המחברות, צועק שהמבוגרים האלה לא מבינים כלום ומסרב לאכול צהריים, שעה, שעתיים, אך מהר מאוד אתה מאבד את קולך. במחצית הבאה אתה כבר כבר עובד כמו חמור: חוזר הביתה עם ממוצע 92 וחיסור (מוצדק) אחד ואבא קונה לך תוכי, פידג'י, ווואלה, אחרי כמה ימים מפרכים הוא גם לומד להגיד את שמו. התוכנית עובדת. אתה במסלול הנכון.

שש שנים לאחר מכן אתה רוצה להיות איש עסקים. אתה רוצה להינשא לבלונדינית ההיא מ-ט4, אבל לא מוצא מספיק אוויר להזמין אותה לצאת. אז רגע אחד אתה מחכה להזדמנות המושלמת, ורגע לאחר מכן אתה יושב על קינוח לבד במקס ברנר. אתה הולך לישון בת"א ההגנה ומתעורר בן 25. אתה תמיד רוצה ללכת הביתה אבל אף פעם לא באמת מגיע. אף פעם לא בדיוק שם.

פתאום, חודשים שלמים מופיעים בזיכרון כהבזק בחיים שמזכירים מסכי טעינה: מנווטים ע"י טייס אוטומטי כשהיעד – האושר – נמצא תמיד במרחק נגיעה. פתאום, הציפייה לחופש הגדול נעשית לציפייה לסוף השבוע, לסוף היום, לפנסיה – כמו גזר תלוי מול עיניי החמור, והו, אלוהים יודע שאתה מוכן לעבוד כמו חמור. אז אתה עושה עוד מצגת, סוגר עוד דו"ח, מעגל עוד פינה פה ומעביר עוד כרטיס שם, עוד יום בעבודה שגורמת לך לתת את המינימום כדי למנוע מהם לפטר אותך ומשלמת לך את המינימום הנדרש כדי למנוע ממך לעזוב. מדי פעם אתה מתגאה שיש שיש לך 5 שנות ניסיון אבל שנינו יודעים שזה פלוס מינוס אותו השבוע כפול 260 פעמים, ולמרות שבשלב הזה לחזות את 5 השנים הבאות צריכה להיות משימה קלה, העתיד מופיע בדיוק כמו העבר. מעורפל. קהה. דהוי מאחורי אינספור סימני שאלה: למה?

קראתי בכותרות העיתון שהסיוט הנפוץ ביותר בעולם הוא אפוקליפסה. תהיתי בכך. האמת היא שרציתי לקרוא עוד: למה ניראה שחלום שאני חולם לאחרונה כלל בתוכו זומבים. למה למה אני נופל באשלייתם בכל פעם, למה אני ממשיך לרוץ אפילו לאחר שהרגליים שלי קופאות במקומן (תופעה שד״ר ווסט אומר שמתרחשת כי המוח לא מקבל מהן תגובה), למה כשמטר המטאוריטים נופל מהשמיים אני עולה על הרכב מבלי לדעת את היעד ונעצר בשולי הדרך מפוחד. מבולבל. מתעורר. למה אני נופל באשליה הזאת כל פעם?

ובכן, רציתי לקרוא עוד, אך השעה כבר הייתה 8:00. אז לקחתי את המפתחות וטסתי החוצה. לא רציתי לפספס את הרכבת.

היכל המראות IV

אמיר מהנהלת חשבונות שואל אותי איך עבר הסופ"ש. "שום דבר חדש," אני חצי-מגחך. עוד פריים בשקל מצטבר עם אחרים ל-60 לשעה. 12,000 בחודש. רכילות בחדר הישיבות בלוינסקי, 50% הנחה על האושר בפלורנטין. כוס קפה ב-11:00 וארוחת צהריים ב-12:00. השעון דופק. העולם ממשיך הלאה. I. בכל ארבע שעות אני יוצא לשטוף את פניי בשירותים ועיניו של האדם במראה מזמינות אותי פנימה. הוא נושא שמות רבים על כתפיו: רווק. חרדתי. סופר: מעוטר בטומי על מותניו והוגו על ידו, רצף אותיות לטיניות מקשטות שעון נירוסטה שמסב לאדם במראה אושר לדקה בודדת ביום: 18:00. מה הוביל אותו לכאן?

הוא יודע.

הוא יודע כמה צעדים מפרידים בין חדר השינה למטבח. הוא יכול לומר לך איזו רצפת עץ חורקת במסדרון גם אם תוביל אותו עם כיסוי עיניים. הוא עדיין לא יודע את הדרך לגן עדן אבל הוא מכיר כל פינה בגיהינום. קדימה. תשאל אותו – הוא יודע – את המהירות שגורמת ללהבים במאוורר התקרה להתמזג לעיגול אנמי מטושטש, כמה אריחים מקשטים את רצפת חדר האמבטיה שהוא נמנע כבר חודשים מלנקות, התבניות שמרכיבים שאריות משחת השיניים על המראה. הוא היה יכול לצייר אותם מהזיכרון. אתה רק צריך לתת לו את העט.

הוא יודע.

כל מי שמבסס את חייו על קרדיט נועד לכך שבעת מועד התשלום השערים יסגרו בפניו. כמובן, הוא יודע, אך בשביל אנשים כמוהו העתיד חבוי מאחורי אינספור סימני שאלה. בשבילו, כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו: כלי מכסף. אבקת קסמים. פיסת בד, וסכין וגביע. הוא יושב בכיסא בשולחן האוכל ומטיל את ראשו באקסטזה. כעת, הוא לא זקוק לאף מחילה.

הוא יודע.

האושר הוא רק תיאור מונוטוני למה שמרווה את עורקיו בקשת של ריגושים: אופוריה, שלווה, אהבה, חלומות. שקט. האדון במראה עוצם את עיניו ומקשיב לגאות דמו מטהרת את הפינות האכומות בנשמתו. עכשיו. עכשיו. עכשיו, שקט שמהדהד רק לרגע אך בו האמת מתגלה בבהירות: שום דבר לא משנה עכשיו, ועכשיו, כשכלי הקיבול מתקרר ונר השעווה מתעמעם בחזרה לאפלה, הוא יודע. החוב שולם. הברית נכרתה. שעון החול יתהפך פעם נוספת והנפילה לא תאחר לבוא: שפל אחר שפל, טביעה אחר טביעה, עד שהשובע יטפח לתיאבון והאופוריה של היום תהיה ללא יותר מרסיס מזדיין בגופו עוד הלילה. הוא חולה.

הוא יודע.

כבר 88 ימים שהוא חי כאילו והם היו יומו האחרון – שרוי בין חדר השינה למטבח שכל האמצעים להקלה בכאב הם כשרים – עדיין רווק, חרדתי, סופר. "4 קירות יכולים לגרום לכל אדם להרגיש כלוא," מדלקם לו הפסיכולוג, אבל מה לעזאזל הוא יודע? אלה לא ארבעת הקירות המזדיינים, ד"ר ווסט, אלא 120 מעלות בשדה הראייה שלי שממשיכות להקרין מציאות שטרם הסכמתי לקבל. אלה מיליוני אנשים שהולכים עם אטמי אוזניים משוכללים ולא עוצרים כדי לסתום את הפה ולהקשיב. אלוהים, אני צריך שקט; זוג נעלי הרים, שלוש טיפות השראה, ארבעה צעדים במורד המסדרון וחמישים דקות נסיעה צפונה. יש לי את כל הזמן שבעולם. 03:46, מאה על הדאשבורד ומי-יודע-כמה דמויות סהרוריות שעושות הכל במקביל: אוכלות תוך כדי נהיגה, מתכתבות תוך כדי הליכה, עיניהן מביטות מטה וגופם נע קדימה. הן נואשות לעשות הכל בבת אחת אך לעולם לא מספיקות דבר – הן תמיד צריכות עוד שעות בעבודה, עוד ספרה על תלוש, עוד מכונית בגראז'. לפעמים אני מביט בהם וכל מה שאני רואה זה מספרים: 17 מיליארד טלפונים, 19 מיליארד זוגות נעליים, 65 מיליון תרנגולות שהם שוחטים – במיטב אנושיותם – לפני חימום גופתם המעובדת במיקרו. אלה לא ארבעת הקירות, ד"ר ווסט. אלה 26 מיליארדרים, 41 מיליון עבדים, 700 מינים ימיים על סף הכחדה שעבורם הם רק אגדה אורבנית שקופה, כי בשבילם כל מה שקורה הוא כל מה שהעין רואה. כאן. עכשיו. ארבע קירות ונוף לפארק. 100 קילומטרים ריבועיים שמשמשים ככל עולמנו.

אבל אני יודע. אני סופר.

חרסינה

יאנה ואני נוסעים בשולי כביש החוף צפונה. אנחנו עדיין לא בטוחים לאן, אבל אני יודע שאנחנו דוהרים לשם במהירות. אנחנו על רבע מיכל דלק כשאני חותך מחומוס הכרם בפלורנטין למחנה שהקמתי עם בצלאל ליד הטיילת. אני מראה לה את כל קיצורי הדרך למרות שלרשותנו עומד כל הזמן שבעולם. אנחנו צצים בין המכוניות כמי שמתגרים במוות, עם רגליים שלא נוגעות בקרקע ופלייליסט שמרגיש כמו הסאונד-טראק לחיינו.

אני שואף. אני נושף. בכל פעם עקיפה חדה יש לי רק כמה שניות לראות את יאנה במראה הצדדית. יש לה מין קיפול מוזר בסנטר ועיניים שגורמות לפיתוי להיראות כמו מיומנות שהיא מתרגלת כבר שנים. כשהציצי שלה מרוח על גבי ושפתייה במרחק יריקה מאוזניי היא מספרת שהשעה הזאת, 19:26, היא הזמן שבו אנחנו הכי מאושרים ביום. ״זה מוכח,״ היא אומרת.
אני לא מפקפק בכך.
אני רואה את קו הרקיע של תל אביב כמעט ונעלם מאחורינו רגע לפני העלייה לאיילון. יאנה מוציאה חפיסת סיגריות ותוקעת אחת בין השפתיים. צ'לק. הטבק השרוף מתמזג עם ריח הגלים המלוח בגורדון, ופתאום משהו בלב שלי מרגיש אחרת. אבל אני לא ממש יכול להסביר מה. 

אז אני סוחט את המצרעת עד הסוף ונותן לגורל לעשות את שלו. וכמה שאני רוצה להישאר כאן – בין הסמטאות המוכרות לפחד להיפגע אם אצא מהן, ובין הפחד להתרגשות,  ובין ההתרגשות לתאווה – אני יודע שבקרוב אהיה שם. מהר יותר מכדי שהמוח יעכל כמה טוב היה לפני כן. 
אז אני בוחר להרפות. ולתת להרגשה הזו לשטוף אותי מבלי לשאול שאלות או לנסות להיאחז בה – כי מילים הן ממילא המקור לאי הבנה, ואני ממילא אשאר טיפש.
וזה בסדר.
האמת היא שאני אוהב את זה ככה.